קווי זמן להיסטוריה

זיכרונות פינוי

זיכרונות פינוי

פינוי ילדים החל כמעט ברגע שהוכרז על מלחמת העולם השנייה ב- 3 בספטמברמחקר ופיתוח 1939. מרבית הילדים בערים ובעיירות שנחשבו תחת איום פונו כחלק מתכנית 'מבצע חלל פייפר' של הממשלה. רבים רואים בפינוי את אחת ההצלחות של ממשלת נוויל צ'מברליין, שכן הבעיות הלוגיסטיות שהיא יצרה היו עצומות.

ילדים בלונדון נחשבו לפגיעים במיוחד וג'ים וודס היה אחד מאלפי הילדים שפונו מהבירה.

"הייתי רק בן חמש כשפרצה המלחמה. גרנו באותה תקופה בדירה בלמבת. לחסימה שהיינו בה היה מקלט משלה. זה היה במרתף שמתחת לקומת הקרקע. הוא הוכן במיוחד לשימוש כמקלט. הוא קיבל חיזוק וצויד במיטות קומותיים. אני זוכר שירדתי למקלט הפשיטה האווירית וביליתי כל לילה שם לפני שפונתי. למקלטים לפשיטות אוויר היה רוח די קהילתית. היו לנו מסיבות שם למטה והיה הרבה שירה. הילדים מאוד נהנו. בגיל הזה הכל היה משחק.

פיניתי בסופו של דבר. אני זוכר שהלכתי לתחנה והיו שם מאות ילדים בשורה שהמתינו לנסוע. לכל אחד הייתה קופסת קרטון עם מסכות הדלק שלהם ותווית קשור למעילים כדי לזהות אותם אם הם ילכו לאיבוד. סיימנו בדרום ויילס. בלילה הראשון ישנו על רצפת אולם הכנסייה. למחרת הייתי אחותי ואני מוקצה למר וגברת ריס. בהתחלה זה היה די מפחיד להיפרד מאמא שלך ולא להבין מה קורה. עם זאת, לאחר מספר ימים התמקמנו ודי נהנינו להיות בוויילס. אחרי שהתגוררנו בלונדון היינו מוקפים עכשיו כפרי. הכפר בו גרנו היה קטן מאוד. היו מוקשים בסמוך והיה לנו כיף לחקור את ערמות הסיגים. אחותי ואני הסתדרנו מצוין עם מר וגברת ריס. מעולם לא ראינו אותם כהורים. ידענו שזה רק מצב זמני. היו לפעמים התרגזויות. באחת הפעמים החלטנו לחזור הביתה ללונדון. הלכנו אחר מסילת הרכבת. חשבנו שזה ייקח אותנו חזרה ללונדון, אבל אחרי שעברנו אחריה כקילומטר גילינו שמדובר במסילת רכבת המשמשת את המכרות המקומיים.

היינו בוויילס כשנתיים וחצי. אחרי שחזרנו הביתה מר ריי הגיע ללונדון ושאל את אמי אם הוא יכול לאמץ אותנו. לא התברר לי על זה עד שביקרתי בהם אחרי המלחמה.

לאנג'לה סקסטון הייתה החוויה הבאה:

"זה היה פינוי פרטי ולא חלק מתכנית הפינוי של הממשלה. אמא לקחה אותי ליורקשייר בפברואר 1942 לשפלי, כפר שישה קילומטרים מהולמפירט. היא הסתכלה סביב ושאלה שאלות כדי למצוא את האנשים הנכונים. היו מספר משפחות ששמו את שמותיהן ברשימה שיש בהן מפונים והיא ביקרה אצל כל אחת ובחרה את הזוג המבוגר הזה כי היא רצתה שיהיה לי 'אבא'. מר דרנספילד נחרש במהלך מלחמת העולם הראשונה וכעת עבד במטבעות הצמר. הוא ואשתו גרים בקוטג '' אחד ואחד למטה 'והם חילקו את החדר למעלה לשניים אז ישנתי בראש המדרגות במעין תא קטן והם ישנו בתחתית הגן.

גברת דרנספילד הייתה קפדנית ביותר. לא היו לה ילדים משלה והבית שלה היה הארמון שלה והייתי קצת פולש. הרשו לי רק לרדת ב'דגלים '(שביל האבן) פעם אחת בבוקר ואז לחזור לארוחת הצהריים כי היא קרצפה את הדגלים.

אני זוכר שהרגשתי, אחרי כמה ימים, שאמא עזבה אותי. בראש המדרגות הייתה שידה ומלמעלה תמונות של משפחתי. אז כשעליתי במדרגות בכל לילה יכולתי לראות אותם. הרגשתי געגועים מאוד והתגעגעתי למכתבים של אמי והייתי מנשק את התצלום שלה לילה טוב כל לילה. אמי כתבה באופן קבוע - אני חושבת שהיא בילתה את רוב זמנה בכתיבה לילדיה. אבל היא ביקרה פעם אחת בלבד מכיוון שסבתא ואחותי דאגו.

קיבלתי את אהבתי למדינה שלו מהפעם הזו - זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי אי פעם במדינה והיה לי מאוד טוב. היו לנו המון ביצים, חמאה וחלב והייתי מסתובב בחוות ולאסוף את אלה.

נשלחתי לבית הספר הכפרי הקטן ואהבתי אותו. הייתי ממש מאושרת לאורך הטחנה. מר דרנספילד היה יוצא בשעה 17:00 עם הכריכים שלו עטופים בממחטה אדומה עם כתמים לבנים, וחוזר בשעה 7:00 אם הוא ישכח את הכריכים שלו הייתי מוריד אותם, אז השתוקקתי שהוא ישכח אותם. אהבתי אותו ביוקר והוא אהב אותי - ואני בטוח שהוא נהג להשאיר את הכריכים בכוונה.

יש לי כמה זיכרונות מקסימים מאמי וידעתי שהיא אוהבת אותי. כשהיא באה לאסוף אותי אף אחד לא אמר לי שהיא באה ואמרו לי לעלות למעלה להביא משהו מהחדר שלי. כשהגעתי לשם היא עמדה ליד התמונה, שתמיד הייתה שם. היא אמרה: "באתי לקחת אותך הביתה" ולא יכולתי להאמין.

ביורקשייר לא הייתה מלחמה, אבל כשחזרתי לקרוידון היו מקלטים, צופרים, חלון שבור והחלונות השחורים מאוד. פגשתי גם את הילדה הקטנה והמקסימה שהייתה אחותי, אבל היא אמרה: "היא לא אמא שלך, היא שלי", מה שפגע בי מאוד. אבל אמי כל כך שמחה לקבל אותי הביתה ואני זוכר שבועות ראשונים היו צחוק כל הזמן.

אין לי אף אחד מהמכתבים - זרקתי את כולם. רציתי לבטל את זה. הרגשתי דחייה מאוד ואני זוכר את עצמי שישבתי על המדרגות אחרי המלחמה והרגשתי מאוד שנשארה בחוץ, והיה לי מבטא יורקשייר, שהיה שונה מכולם. "