פודקאסטים בהיסטוריה

האלים והאלות הפופולריים ביותר בסין העתיקה

האלים והאלות הפופולריים ביותר בסין העתיקה


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

היו יותר מ -200 אלים ואלות שסגדו ברחבי סין העתיקה, אך אם נספור כל אלוהות או רוח, המספר יהיה מעל 1,000. לכל עיירה, כפר, עיר, שדה, חווה, ולפעמים אפילו חלקה נפרדת בבית קברות, היו משלהם טודי גונג, רוח אדמה יסודית, שזכתה להכרה ולכבוד.

היו גם רוחות המכונה קויי-שן, רוחות טבע, שעשויות לאכלס עץ או לחיות ליד נחל או להנהיג גינה. אלה היו רוחות נצחיות שמעולם לא היו בני תמותה אלא אחרות, הידועות בשם guei (אוֹ kuei, gui, kui), היו פעם בני אדם שמתו והעבירו לעולם הבא. ה guei יכול לחזור לרדוף את החיים מסיבות שונות, וטקסים, כישופים ושיטות דתיות שפותחו כדי להרגיע אותם.

היו גם אלים שפעם היו בני תמותה וחיו כעת עם האלים, כגון בקסיאן (אבא הסיאן), שמונה בני האלמוות של הטאואיסטים הקדושים אשר זכו לתגמלתם של האלה מלכת אם המערב בחיי אלמוות. ה בקסיאן התפללו לאהוב כמו כל אחד מהאלים האחרים, וכך גם אבות אבא שעברו על הגשר בין ארץ החיים לתחום המתים כדי לחיות בין האלים ולשמור על החיים.

האמינו שהאלים יצרו את העולם ובני האדם, והם שמרו על תפקוד העולם והיקום שמסביב. לכל אל היה תחום כוח והשפעה מיוחד משלו, והחשובים ביותר קיבלו מקדשים ומקדשים משלהם, אם כי גם מקדשים הוקמו לרוחות מקומיות ולגברים ונשים אצילים שהפכו למותיים לאחר המוות.

האמינו שהאלים יצרו את העולם ובני האדם, והם שמרו על תפקוד העולם והיקום שמסביב.

אלוהויות אלה חיו בארמונות וטירות גבוה מעל בני אדם במקומות כמו הרי קונלון, הר טאי, הר ג'ייד והר פנגלאי שהיה האי המיסטי של עולם המוות אי שם רחוק בים. למרות שהם היו רחוקים, הם עדיין היו מחוברים לחיי אדם על בסיס יומיומי, משגיחים ושומרים על המעשים הטובים והרעים שאנשים עשו. לכל אחד מהאלים היה חלק משלו בחייהם של אנשים ותפעול העולם החל מהרגעים האינטימיים ביותר ועד לאירועים בעלי חשיבות לאומית כגון קריסת שושלת.

כל האלים, האלות והרוחות היו חשובים לאנשי סין העתיקה, וכך גם כיום, ובחירה בקבוצה קטנה מסוימת משאירה הרבה מאוד אחרים שנותרו משמעותיים לא פחות. עם זאת, אפשר לייחד את האלוהות שהיו בעלות בולטות לאומית, הן מהוותיקות ביותר, או ללא ספק, הפופולריות ביותר כפי שמוצג באמצעות כתבים עתיקים ועדויות מחפירות ארכיאולוגיות.

אוהב היסטוריה?

הירשם לניוזלטר המייל השבועי החינמי שלנו!

האלים והאלות המפורטים להלן ניתנים לפי סדר הופעתם בכתבים סיניים. סביר להניח כי אלים כמו נווה, פוקסי ופאן קו הוכרו הרבה יותר מוקדם ממה שמעידים רשומות כתובות, וכנראה שזה נכון לגבי רוב האלים והאלות ברשימה. אלוהויות אלה נבחרות מכיוון שכולן היו חשובות מאוד לתושבי סין העתיקה למרות שחלקן היו בולטות יותר בתקופות מסוימות בהיסטוריה מאשר באחרות.

דְרָקוֹן

הדרקון הוא הסמל העתיק ביותר לאלוהות שנמצא בסין. סמל הדרקון מופיע על כלי חרס שנמצאו באתר הניאוליתי של הכפר באנפו המתוארך בין כ. 4500-3750 לפנה"ס. הדרקון נחשב למורכב של אנרגיות יין ויאנג ובמקור נתפש ככוח מאזן חכם וצודק. הדרקון יונגונג היה ידוע בתור מלך הדרקון ואל הגשם והמים. כאל הים, הוא היה ידוע בשם הונג שן והתפללו אליו באופן קבוע על ידי מלחים ודייגים, אך חקלאים שהיו זקוקים לגשם לגידולים שלהם סגדו גם לדרקון. הוא מוצג גם בצורה אנושית כאדם חכם כשהשמש המלאה מאחורי ראשו צופה על סירה מלאה באנשים.

שאנגטי

שאנגטי היה האל העליון של החוק, הסדר, הצדק והיצירה. הוא ידוע גם כקיסר ג'ייד, הקיסר הצהוב או יו הואנג שאנג-טי, למרות שלעתים קיימות הבחנות חשובות בין שמות אלה וקיסר ג'ייד יכול להיות אלוהות נוספת. שאנגטי נחשב לאב הקדמון הגדול של כל הסינים, שהעניקו לעם תרבות, ארכיטקטורה, מיומנות בקרב, חקלאות, שלט במזג האוויר, הסדיר את עונות השנה והיה מלך על האלים, בני האדם והטבע האחרים. סגדו לו בעיקר בתקופת שושלת שאנג (1600-1046 לפנה"ס) כאשר נחשב למלך מאוהב ששלט על ג. 2697-2597 לפנה"ס ונכלל בקיבוץ המיתולוגי או המיתולוגי למחצה של שלושת הריבונים וחמשת הקיסרים, אלים דמי ששלטו בסין בין ג. 2852-2070 לפנה"ס. בתקופת שושלת ג'ואו (בערך 1046-226 לפנה"ס) הוחלף שאנגטי במושג טיאן (גן עדן) אך צץ מחדש כשנגטי בתקופת המדינות הלוחמות (476-221 לפנה"ס). הג'ואו פיתח את הרעיון של מנדט השמים אשר הכשיר את שלטונה של שושלת מסוימת. טיאן שפט מי ראוי לשלוט ולכמה זמן, וכאשר שושלת כבר לא מתאימה, היא נפלה ועוד אחת תפסה את מקומה.

מלכת אם המערב

היא הייתה מלכת האלים והרוחות האלמותיות, במיוחד הרוחות הנשיות שחיו בארץ המיסטית שיחואה ("פרח המערב"), ואלת האלמוות. היא ידועה גם בשם שיוואנגמו או שי-וואנג-מו וגרה בטירת זהב בהרי קונלון, מוקפת חפיר כה רגיש עד שאפילו שערה שנפלה על המים תשקע. חפיר זה שימש הגנה למטע האפרסקים הקיסרי שלה, שם העניקו מיצי פירות העצים אלמוות. שיוואנגמו מוצגת כאישה יפהפייה עם שיניים חדות וזנב נמר, או כאישה זקנה ולא מושכת עם גב כפוף, שיני נמר וסיפור נמר, בהתאם למצב הרוח שלה. היא גמלה לחסידיה חיי נצח אך הענישה את אלה שהכעיסו אותה. במהלך שושלת האן (202 לפנה"ס -220 לסה"נ) הכת שלה הייתה פופולרית מאוד ונבנו לה מקדשים על ידי הממשלה. היא אשתו של מוגונג, אדון הרוחות, המשגיחה על רוחות זכר בארץ דונגואה ("פרח המזרח") אך לעתים נתפשת כאשתו של שאנגטי.

גואנין

גוואנין הייתה אלת הרחמים והחמלה שהפכה לפטרון של מלחים ודייגים. במקור היא הייתה אלוהות בהודו המכונה Avalokitesvara ששמה פירושו "אחד שמתבונן על העולם ושומע את זעקות העם". היא הגיעה לסין מהודו באמצעות סחר דרך דרך המשי במהלך שושלת האן. היא הייתה כל כך חמלה עד שהתגלתה כמיאושין הנערה כדי לחוות את החיים כבן אדם ולהציע שירות לאחרים. אביו של מיאושן רצה שהיא תתחתן עם כומר עשיר. מיאושאן סירב להינשא אלא אם כן הנישואין יכולים לסיים את הסבל שנגרם כתוצאה ממחלה, הזדקנות ומוות. כשאביה אמר לה שנישואים לא יכולים לסיים דברים כאלה, היא השיבה שרופא יכול, אבל אביה לא רצה שהיא תתחתן עם מישהו בעל עיסוק כל כך נמוך. היא הורשתה להיכנס למקדש במקום להינשא, אך אביה דאג שתקבל את כל העבודה הגרועה ביותר, שאותה השיגה בעזרת בעלי החיים הסמוכים שהגיבו לטובתה. לאחר מכן ניסה אביה לשרוף את בית המקדש אך מיאושן כיבה את האש בידיה החשופות. לאחר מכן הוא הוציא אותה להורג, אך כשהיא הלכה לעזאזל, היא שחררה את כל הטוב שהחזיקה בפנים והפכה אותו לגן עדן. מלך המתים, לורד יאמה, שלח אותה בחזרה לאדמה לפני שהרסה את ממלכתו, והיא חיה לאחר מכן בהר הריחני שם היא השגיחה על בני אדם. מביתה ההררי, היא הייתה מבחינה לעתים קרובות באנשים בצרות על סירותיהם בים וחילצה אותם, וכך הפכה לאלת הפטרון של מלחים ודייגים. היא הייתה אחת האלוהות הפופולריות ביותר בכל סין, וגם גברים ונשים העריצו אותה.

יאן וואנג

יאן וואנג הוא אל המוות והמלך בעולם הבא. הוא הגדול מבין כל אדוני המוות השולטים באזורי העולם התחתון. הוא ידוע גם בשם יאנג-וואנג-יה, לורד יאמה ולורד יאמה קינג. יאן וואנג מנהל את שיפוט הנשמות ומחליט אם ייענשו על פשעיהם בחיים, ימשיכו לחיות עם האלים או יתגלגלו מחדש. בסיפור מפורסם אחד, חייל בשם הקומנדנט יאנג, שגרם לסבל וסבל רב בחייו, מת והופיע בבית המשפט של יאן וואנג. יאן וואנג שאל אותו כיצד הצליח לבנות כל כך הרבה חטאים על נפשו בזמן הקצר שהיה על פני כדור הארץ. יאנג טען שהוא חף מפשע ולא עשה שום דבר רע. יאן וואנג ציווה להביא את מגילות חייו של יאנג למקום בו נקראו התאריך והשעה של חטאיו יחד עם מי שנפגע וכמה מתו בגלל האנוכיות של יאנג. יאנג נידון על ידי ריבונו של המוות, ויד גדולה הופיעה שחטפה אותו ומחצה אותו. נאמר כי אפשר להימלט מעונש על חטאיך על פני כדור הארץ אך איש אינו יכול להימלט מהצדק בבית המשפט של יאן וואנג.

נווה ופוקסי

נווה ופוקסי היו האמהות והאבא של בני אדם. נווה נולד בתחילת הבריאה ותיקן את הטעויות שנעשו בהתחלה כך שהכל היה מושלם. היא בנתה לעצמה ארמון, שהפך למודל לאדריכלות הסינית, וגרה שם עם חברתה ואחיה פוקסי, שניהם מתוארים כדרקונים אנושיים עם ראשי אדם וגופות דרקון או גופות אדם עד המותניים ורגלי הדרקון וזנבות. נווה התבודדה ויצרה בני אדם לחברה מהבוץ של הנהר הצהוב. היא הפיחה בהם חיים והם זזו וחיו. היא המשיכה לייצר יותר ויותר בני אדם אבל זו הייתה עבודה מעייפת ולכן יצרה נישואין כדי שיוכלו לשחזר את עצמם. בני האדם היו בחיים אך לא ידעו דבר ולכן פוקסי נתן להם את מתנות האש, הכתיבה, איך להשיג מזון מהים וכל שאר הכישורים שהם יצטרכו לחיות. הוא גם נתן להם את מתנות המוסיקה, התרבות וההשגה כדי שיוכלו לקבל החלטות טובות על ידי ידיעה מה צופן העתיד.

קיישן

קיישן, אל העושר, היה אחד האלים הפופולריים ביותר בסין העתיקה ועד היום. פסלים של קיישן (הידועים גם בשם צאי שן) ניתן לראות בבתי עסק המנוהלים על ידי סוחרים סינים בכל רחבי העולם ובבתים סיניים. בפסל שלו נראה אדם עשיר שישב בחלוק משי כשהוא מחזיק עושר בשתי ידיו. לפעמים מלווים אותו שני מלווים הנושאים קערות זהב. הוא לא היה רק ​​אל העושר החומרי אלא חיים עשירים שפירושו משפחה מאושרת ומשרה בטוחה, משגשגת ומכובדת. קיישן היה נדיב מאוד לחסידיו אך לא היה טיפשי ולא מסר את עושרו לכל אחד. אנשים היו צריכים להוכיח שהם ראויים לנדיבותו על ידי עבודה קשה, התפללות אליו באופן קבוע, והודתו לו על מתנותיו. מקדשים ומקדשים לקיישן היו כנראה הרבים ביותר בסין העתיקה.

שינוי

צ'אנג'ה, אלת הירח, הייתה עוד אחת מהאלים הפופולריים ביותר בסין העתיקה והיא האלוהות המוזכרת ביותר בשירה ובספרות הסינית. היא הייתה בן זוגו של אל הקשתות הו יי שהציל אותה במהלך ליקוי ירח והחזיר אותה בשלום. צ'אנג'ה בגד בו בכך שגנב ממנו את סם חיי האלמוות, שנתנו לו האלים, ורץ איתו על פני שמי הלילה, שרדף אחריו הו יי. היא הגיעה לירח שם היא הפכה את עצמה לקרפדה להסתתר מפניו עד שיכעס זעם. הו יי נעצר במרדף אחר ארנבת שלא הניחה לו לעבור עד שיירגע והבטיח שלא יפגע בה. כאשר הו יי הגיע לירח, צ'אנג'ה נשארה בצורת הקרפדה שלה ארוכה מכדי לשנות אחורה ולכן, כאשר מסתכלים על הירח, רואים את קווי המתאר של קרפדה על פניו. סיפורם של צ'אנג'ה והו יי נחגג בפסטיבל אמצע הסתיו בסין העתיקה הידועה כיום כפסטיבל הירח כאשר אנשים יוצאים החוצה בלילה להעריך את הירח, לאכול עוגות ירח ולתת מתנות לחברים ובני משפחה. .

זאאו-שן

זאאו-שן (או צאו שן וצאו וואנג), המכונה גם אל המטבח, התגורר במטבח מעל התנור של כל בית. הוא יוצג על ידי תמונת נייר שנעשתה על ידי האישה היוקרתית ביותר במשק הבית והוחזק באותו מקום לאורך כל השנה. זאו-שן היה אחראי לאושר הבית ולשגשוג המשפחה, אך הדבר היה תלוי בהתנהגותם ובערכיהם. מדי חודש עזב זאו-שן את הבית כדי לדווח לאלים ולרוחות המקומיות על התנהלות המשפחה. אם הם התנהגו יפה, הוא קיבל הוראה להגדיל את עושרם ואושרם; אם הם התנהגו רע, אמרו לו לסגת ממון ואושר. "עושר" פירושו לא רק עושר חומרי אלא נוחות ורווחה, שהובטח עוד יותר על ידי הדחתו את הרוחות הרעות. כשיצא מהבית כדי להגיש את הדיווח שלו, משפחות היו חרדות במיוחד מכיוון שלא היה להן מגן ביתי. בסוף שנת הירח, בערב השנה החדשה, נאלץ זאו-שן לעזוב ולדווח לשנגטי עצמו ולאלים האוניברסליים על התנהלות המשפחה לאורך כל השנה. בשלב זה נשרפה יותר קטורת מהרגיל מול פסל הנייר ופיו נמרח בדבש, כך שרק מילים מתוקות על המשפחה ידווחו לאלים. הצעות של מאכלים משובחים ויין טוב הונחו בפניו כדי להודות לו על הגנתו. לאחר מכן נשרפה דמות הנייר וחזיזים יצאו לדרך כדי לזרז אותו בדרכו. למחרת בבוקר, היום הראשון של השנה החדשה, נעשה פסל נייר חדש והונח מעל הכיריים.

ניו לאנג וז'י נו

האל ואלת האהבה. ג'י נו הייתה אלת האריגה לאלים ולבתו של שאנגטי. בכל יום היא ארגה את הגלימות היפות שהלבשו האלים והביטה למטה על כדור הארץ ממקומה בין הכוכבים ומאחלת שתוכל לבקר. לבסוף ניתנה לה רשות מצד אביה ונסעה לכדור הארץ ושם השאירה את בגדיה ליד גדות נחל והלכה לשחות. רועה פרה בשם ניו לאנג ראה אותה והתאהב בה אז גנב לה את הבגדים כדי שלא תוכל לברוח ממנו. כשג'י נו יצאה מהמים היא כעסה על כך שהבגדים שלה נעלמו אבל כשניו לאנג הסביר את עצמה היא התאהבה בו. היא שכחה הכל מביתה שבשמים וחובותיה כארגה אלוהית ונשארה על כדור הארץ עם ניו לאנג. הם שמחו מאוד ביחד, כל יום הם היו מאוהבים יותר, והיו להם ילדים רבים. אבל שנגטי לא היה מרוצה, וגם האלים האחרים לא היו ולכן חיילים נשלחו להחזיר את ז'יו נו הביתה. ניו לאנג ניסה לעקוב אבל שנגטי זרק קיר של כוכבים על דרכו ועצר אותו; כוכבים אלה ידועים על פני כדור הארץ כשביל החלב. אחת לשנה, עופות מתעופפים מכדור הארץ לשביל החלב ויוצרים גשר שהשניים יכולים לחצות כדי להיות אחד עם השני בערב המכונה הלילה השביעי של הירח השביעי. זה הפך לסיפור פופולרי מאוד שהוזכרו על ידי סופרים ומשוררים בתקופות רבות ושונות בהיסטוריה של סין. הגברת בשיר המפורסם, שיר הצער הנצחי, מתייחסת לסיפור הזה לקראת הסוף כשהיא על האי בעולם הבא. המיתוס היה הבסיס לפסטיבל הלילה השביעי של הירח השביעי שהוקדש רשמית לאמנות נשים בתפירה ואריגה אך באופן לא רשמי היה לילה לרומנטיקה. ג'י נו הוא הכוכב וגה בקבוצת הכוכבים ליירה, וניו לאנג הוא כוכב אלטייר בקבוצת הכוכבים אקילה, המופרד על ידי שביל החלב למעט פעם בשנה.

מנשן

מנשן, שומרי הדלת, המכונים "אלים לשינה שלווה" המגנים על חדר, בית או בניין מפני רוחות רוחות ורוחות רפאים, מקורם בשושלת טאנג המוקדמת (618-901 לספירה). הקיסר טאיזונג (מס '626-649 לספירה) התקשה לישון בגלל סיוטים. הוא התייעץ עם רופא שהאשים את החלומות הרעים ברוחות רעות. הסיוטים של Taizong היו כל כך אמיתיים שהוא חשב שאנשים באמת בחדר מנסים להרוג אותו, ולכן שניים מהשומרים הכי מהימנים שלו הוצבו מחוץ לדלת חדרו, אחד עומד מכל צד. Taizong התחיל לישון טוב יותר עם השומרים בחוץ ולכן הורה לצייר את תמונותיהם על הפתח. החדשות על חייליו הצבועים של Taizong התפשטו ועד מהרה יותר ויותר אנשים ציירו אפוטרופוסים על דלתותיהם וחדריהם. ניתן לראות תמונות אלה על מבנים ובתים רבים בסין ובמקומות אחרים. חלק מחגיגת השנה החדשה הסינית היא ניקוי וצביעה מחדש של המנש על פתחי הדלת.

פאן קו

אל הבריאה פאן קו (הידוע גם בשם פאן גו ופנגו) מצטייר כגמד שעיר עם קרניים. פעם הייתה רק חושך בכל מקום ביקום ובזה צמחה ביצה קוסמית שנשמרה חמה במשך אלפי שנים עד שנפתחה ופאן קו הופיע. הוא חתך את החושך והפריד בין היין לעקרונות היאנג; ואז הוא הפך את היין לאדמה ואת היאנג לשמיים ודחק אותם זה מזה. כל יום הוא עמד על כדור הארץ ודחף את השמיים קצת יותר גבוה, ובכל יום הוא הלך והתגבר עד שהיה ענק. לאחר מכן החל פאן קו להוסיף פרטים יפים ליצירתו כמו הרים ועמקים, אותם עשה לפי עקרונות היין והיאנג כדי שהכל יהיה מאוזן. הוא עבד על יצירתו במשך אלפי שנים עד שהייתה מושלמת, ואז הוא מת. נשימתו הפכה לאוויר ודמו לנהרות והנחלים. הפרעושים מגופו ברחו והפכו לבעלי חיים ואילו שיער גופו הפך ליערות של עצים ושיחים. עינו השמאלית הפכה לשמש ועינו הימנית לירח. מאות רבות לאחר מותו, הופיעה נווה ויצרה בני אדם ופוקסי לימד אותם כיצד לשרוד בעולם שפאן קו יצר. בגרסה אחרת של המיתוס, בני אדם הם הפרעושים הנובעים מגופתו של פאן קו לאחר מותו.

אלים ואלות אחרים

אלים ואלה אלה ורבים אחרים סגדו לעם הסיני במשך מאות שנים. חלקם התפתחו מאוחר יותר מאחרים אך כולם היו חשובים לאנשים. היו עוד הרבה אלים בולטים שראויים לאזכור: גוואן גונג (הידוע גם בשם גואנדי), אל המלחמה, שהיה לוחם וגיבור גדול שהומתה לאחר מותו; סאן ווקונג, אל השובבות, שאכל את אפרסקי האלמוות והרמה את האלים לתת לו חיי נצח; פו-שן, אל האושר; הו-ג'י, אל הדוחן והדגנים; קיילושן, "רוח המנקה כבישים", מגן מפני רוחות רפאים ורוחות רעות; שג'י, אל האדמה והתבואה, אל פוריות הקציר; ון צ'אנג (הידוע גם בשם וונדי), אל הספרות שהיה פטרונם של חוקרים וסופרים וניהל תיאורים של עד כמה הסופרים השתמשו בכישרונותיהם בחיים; וצ'נג הואנג, "אל החומה והעיר" שהגן על חומות ושערי הערים. אף על פי שפולחן לאלים אלה הוצא מחוץ לחוק כ"אמונות טפלות "כאשר המפלגה הקומוניסטית השתלטה על השלטון הסיני בשנת 1949 לספירה, הם המשיכו להתפלל באופן פרטי על ידי העם ועדיין מכובדים בבתים רבים בכל רחבי העולם כיום.


12 אלות ואלים אפריקאים מפורסמים עם היסטוריה מרעישה

האפריקאים תמיד האמינו בקיומו של העל טבעי עוד לפני שהאירופאים באו ליישב אותם והציגו את הנצרות. הם האמינו בהוויה טבעית עליונה שיצרה את כל מה שעל פני כדור הארץ. למרות שבורא עליון זה תמיד מכונה אותו, הוא מעבר למגדר, שכן ישנם אלים אפריקאים רבים ואלות אפריקאיות.

צילום: canva.com (שונה על ידי המחבר)
מקור: UGC

רוב התרבויות האפריקאיות מאמינות שאלוהים חי בעבר ביניהן לפני שיצא לממלכתו בגן עדן לאחר כמה עבירות אנושיות. במקומו מינה אלים ואלות אפריקאים פחות לביצוע תפקידים מסוימים. ככזה, לאפריקאים יש אל המים, הגשמים, הרוחות, האדמה והאש, בין היתר, שאליהם הם יכולים להתפלל ישירות, והם יתערבו בשם אלוהים.

קרא גם: תרבות, מסורות, אוכל, לבוש מסורתי, ריקוד, ערכים ועובדות


1. אפולו – אל השמש

כשכותבים על אלים קדומים, שמותיהם של האלים היוונים תמיד מופיעים למעלה. אפולו היה אל השמש של היוונים, והיה בנו של זאוס. אפולו נולד בדלוס, אי שהציע מקלט בטוח לאמו לטו. אנשי דלוס דאגו כל כך ללטו ולתינוקת אפולו שהבטיחה להם שבנה תמיד יגן עליהם ויגרום להם לשגשג.


האלים הסינים 101

הפנתיאון של האלוהויות הסיניות מבולבל ולא ניתן לכימות. מספר האלים והאלות העצום כמעט בלתי אפשרי לקטלג ולחשוב. אלפי אלים מקומיים סוגדים לצד הדמויות הבולטות יותר ברחבי סין ותפוצותיה. ההשפעה של אידיאולוגיות ודמויות היסטוריות שונות הייתה עמוקה ומה שנותר הוא כור היתוך מלא באלמנטים של אמונות עממיות אזוריות ולאומיות המרכיבות את דת ההיתוך של סין. למרות שהקונפוציאניזם והבודהיזם השפיעו רבות על הסצנה הדתית של סין, שתי המערכות הללו אינן מדגישות אלוהות על טבעיות. במקום זאת, עלינו לפנות לשניזם (דת עממית סינית) ולטאואיזם כדי למצוא אלים. בעוד שרבות מהן קשורות לתופעות טבע, הרבה מהן הן גם דמויות היסטוריות מאומצות. קיסרי סין ומנהלותיהם מעולם לא הקדישו תשומת לב יתרה לאלי העם, אך הם הקפידו במיוחד לכבד את השמים ואת הקיסר העליון בטקסים בהם דגל קונפוציוס. הם גם הפגינו בודהיזם וטאואיזם כאידיאולוגיות מדינה, אך השניזם של ההמונים תמיד היה נהוג בקרב המעמדות הנמוכים הכפריים והעירוניים, מה שהוביל קיסרים שונים להעלות את האלוהות העממיות על ידי הענקת תארים גדולים להם. הטאואיזם קלט רבים מהאלים והאלות האלה כשהתפתח והתערובת המבלבלת שאנו יכולים לראות היום נוצרה.

פוקסי ונווה, שושלת טאנג ממקברי אסטנה, שינג'יאנג

מיתוסי הבריאה העיקריים של סין מתמקדים בצמד האחים Fú Xī (伏羲) ו- Nǚwā (女媧). אומרים שבתחילת הדרך, מוקף בתוהו ובוהו היה ענק שינה בשם פאנג (盤古). הענק השעיר והקרני התעורר, ועם עמידה פיצל את השמים ואת הארץ, מחלק את יין ויאנג. לאחר אלפי שנים, הוא מת וגופו הפך לשמש, ירח, כוכבים, הרים, נהרות ויערות וכל השאר ביצירה. מיצירה ראשונית זו הגיעה האלה נווא וגילתה שארבעת העמודים המפרידים שמים וארץ נשברו, ולכן תיקנה אותם. לאחר מכן היא עיצבה את האנושות מחימר ויחד עם אחיה פו צ'י הפיחה בהם חיים. לאחר מכן לימד פו שי את בני האדם את אומנויות הציד, הדייג והבישול. אולי, בהתבסס על מנהיג שבטי עתיק, פו שי הוא הראשון מבין שלושת הריבונים והיוצר המיתולוגי של הצ'ינג הקדוש (易經 Yì Jīng) וסידור הטריגראם באגו (八卦). שני האחים מצטיירים לעתים קרובות עם גופות של נחש.

טיאן (גן עדן)

מקדש השמים, בייג'ינג

העיקרון העתיק ביותר בחשיבה הדתית הסינית הוא זה של טיאן (天). טיין פירושו גן עדן או שמים, אך במקור תואר עם דמות הדומה לצורת אדם. גן עדן הוא מושג חשוב מאוד, ולמרות שהוא אינו מתורגם לצורת 'אל', הוא יותר כוח קוסמי. הקונפוציאנים שומרים על חשיבות השמים וקיסר היה צריך לבצע טקסים משוכללים כדי להבטיח את המשך מנדט השמים, כך ששלטונו לא יסתיים. הקיסרים כונו בנו של השמים. עבודת השמים נמשכה עד תחילת הרפובליקה הסינית וקיסרי צ'ינג ערכו טקסים שנתיים במקדש השמים בבייג'ינג.

שאנגדי (הקיסר העליון)

במהלך שושלת ג'ואו (1046 – 256 לפנה"ס), טיאן נקשר באופן מהותי לשנגדי (上帝), בעבר אל שבטי של שבטות שאנג וג'ואו. פולחן הקיסר העליון התמסד והקונפוציאנים כללו טקס לשנגדי בקלאסיקה. נאמר כי אל השמיים פועל באמצעות סוכנים, במקום להפעיל כוח אישי. עם הזמן הפכו השמים והקיסר העליון לאחד אותו דבר. ידוע גם כקיסר השמים הגבוה ביותר באוגוסט (皇天 上帝 Huángtiān Shàngdì), הוא מזוהה עם קיסר ג'ייד.

יו הונג (קיסר ג'ייד)

קיסר ג'ייד, מקדש באיון, שנחאי

דמות מרכזית בסין לאחר הופעת הטאואיזם, קיסר הג'ייד (玉皇 Yù Huáng) התמזג ביעילות עם שאנגדי, כפי שאנו יכולים לראות בשמותיו האלטרנטיביים Yù Huáng Shàngdì ​​(玉皇 上帝) ו- Yù Huáng Dà Dì (玉皇大帝). במיתולוגיה מסוימת יש אותו כאל היוצר, אך סיפורים אחרים הפכו אותו לקיסר ג'ייד באמצעות השגת טאואיסטים. בתור האלוהות הגבוהה ביותר, יש לו את המילה האחרונה בנוגע לענייני היקום. כאשר בני תמותה מתפללים לאלים האהובים עליהם, האלים לאחר מכן מבצעים לובי של קיסר ג'ייד בשם חסידיהם. זה מקרה של להלן, כך גם למעלה. הוא צמרת הביורוקרטיה השמימית.

שי וונגמ (מלכת אם המערב)

שי וואנגמו, מקדש באיון, שנחאי

התפתחה כת פולדת אם משושלת שאנג (1600 – 1046 לפנה"ס), הפכה מלכת האם המערבית (王母 ī Xī Wángmǔ) לאלת הנשיות של אלמוות לאחר שהטואיזם אימץ אותה. לפני כן היא הייתה אלת מגפה זועמת עם שיני נמר וזנב של נמר. האם המלכותית של גן העדן המערבי גרה בהר קונלון, שם היא אחראית לגן האפרסק השמימי. האפרסקים, המוגשים מדי 6000 שנה מעניקים לאלמוות את מי שאוכל אותם.

יאן וואנג (מלך הגיהינום)

יאן וואנג, מגילת גיהנום של טאיזונג, אוסף מגילת הגיהנום של ריד קולג '

אל המוות יכול להתחקות אחר שורשיו לאל ההודי יאמה. ידוע גם בשם יאן לואו וואנג (閻羅 王), הוא מוביל את הגיהינום (地獄 dìyù). זה לא הגיהינום במובן היהודי-נוצרי, אלא המקום שבו כל הנשמות הולכות לשיפוט. יאן וואנג (閻王) הוא השופט ויש לו ספר המכיל את כל המעשים של כל הנשמות. בעלי הכבוד יזכו לחיים טובים בעתיד, ואילו הרשעים ייענשו ויענו. אנשים בסין מתפללים ליאן וואנג בשם יקיריהם שנפטרו, בתקווה שיהיו להם חיים טובים לאחר המוות.

גואנין (אלת הרחמים)

גוואנין, מקדש באיון, שנחאי

במקור, בודהיסטווה זכר מהמסורת הבודהיסטית של מאהיאנה, גואנין (觀音) התגלתה כקדושה נקבה סינית. ככל שהפופולריות שלה גדלה, היא נקלטה בטאואיזם ובדת העממית כאלת הרחמים. גוואנין היא האלה המוכרת ביותר בפנתיאון הסיני ומעריצה כמעט את כל הסינים בלי קשר לדתם. גרסת האלה של גואנין, בניגוד לזו הבודהיסטית, מזוהה על ידי נוכחותם של נערת ג'ייד (玉女 Yùnǚ) וילד הזהב (金童 Jīntóng), ילדיה המלווים. בכתר שלה אין גם דמותו של הבודהה אמיטהבה.

מאז (אב קדמון של סבתא)

מאזו, מקדש אבות של מייזו

יתכן שהאלת שסוגדת לה ביותר בעולם, Māzǔ (媽祖) היא האלה הפופולרית ביותר בגולה הסינית. המכונה לעתים קרובות יותר כקיסרית השמים (天后 Tiān Hòu), עלייתה המטאורית לעמדה הגבוהה ביותר בגן עדן היא מדהימה. היא נולדה כבת תמותה בשם Lín Mòniáng (林默 孃) במחוז פוג'יאן בשנת 960 לספירה. היא למדה את האמנות הטאואיסטית והשתמשה בכוחותיה כדי להציל את אחיה ואביה במהלך טייפון. לאחר שנפטרה בגיל 27, הפכה לפטרון של דייגים באי ביתה מייזו. ככל שהפופולריות שלה גדלה, התהילה שלה התפשטה ברחבי הים התושבים הדרום סינים. קיסרים העניקו לה כותרות ותוך כמה מאות שנים היא הפכה לקיסרית השמים. בשום מקום השפעתה לא ניכרת יותר מאשר על הונג קונג, שם מוקדשים לא פחות מ -80 מקדשים לטין האו.

Běidì (הקיסר הצפוני)

בידי, מקדש פאק טאי, וואנצ'אי, הונג קונג

הקיסר הצפוני היחף הוא אל חשוב מאוד במסורת הסינית. יש לו מספר שמות מלבד הקיסר הצפוני (北 帝 Běidì), הוא נקרא הקיסר השחור (黑 帝 Hēidì) והקיסר הגדול של הפסגה הצפונית (北 岳大帝 Běiyuèdàdì). מקורו בהתמוטטות שושלת שאנג בשנת 1046 לפני הספירה, סגדו לו במשך אלפי שנים. הוא זכה לתמיכה מיוחדת מהקיסר הויזונג של שיר (宋徽宗 Sòng Huīzōng) בשנת 1118 כשהאל הופיע בפניו לאחר טקס שמאני. אל הלחימה שולט על השמים האפלים, או חלל הירקן. הוא אל חורף ונתפס כגירוש שדים רב עוצמה. הוא תמיד מתואר ללא נעליים לצד נחש וצב, מה שהופך אותו לאחד האלים הניתן לזיהוי ביתר קלות. הוא פופולרי מאוד בהונג קונג, שם הוא ידוע בשם פאק טאי. הטאואיסטים מתייחסים אליו גם בשם Xuán Wǔ (玄武), הלוחם המסתורי.

וונצ'אנג וואנג (אל התרבות והספרות)

וונצ'אנג וואנג, מקדש צ'יקסיאן, טייפה

ידוע גם בשם וונצ'אנג דיג'ון (文昌 帝君), ונצ'אנג וואנג (文昌 王) היה ככל הנראה בן תמותה שנלחם במרד בסצ'ואן במאה ה -4 לספירה. האל אושר באופן רשמי במהלך שושלת יואן (1271 – 1368), אך לא ברור כיצד הוא נקשר לספרות. הוא מיוצג בשמים על ידי קבוצת כוכבים שמתאימה כמעט למה שאסטרונומים מערביים מכנים המטבל הגדול. הוא נערץ בעיקר על ידי סטודנטים והוריהם בתקווה שהם מצליחים בלימודים.

קוי שינג (כוכב ראשי)

קואי שינג, בית המקדש הטאואיסטי צ'ין צ'יאנג, שנחאי

Kuí Xīng (魁星), הידוע גם בשם “ הגדול קואי נסיך הכוכבים ” (大 魁星 君 Dà Kuí Xīng Jūn), האל הנורא למראה נערץ להצלחה בבחינות. האל בראשותו הראשונית של הבחינות הקיסריות (科舉 Kējǔ), האל מבוגר בהרבה מוונצ'אנג וואנג, שאיכשהו ניצל את תפקידו של קוי שינג. מסיבה זו, Kuí Xīng תמיד יושב על מזבח נפרד מהאל השני. הוא מתואר כשהוא עומד רגל אחת על גב צב כדי לייצג את המקום הראשון בקג'ה ומחזיק בידו מברשת קליגרפיה. הוא מזוהה עם ארבעת הכוכבים המרכיבים את הכף של קבוצת הכוכבים הגדולה.

ליי גונג (שר הרעם)

ליי גונג, מקדש קווון יאם, סאו מאו פינג, הונג קונג

אל הרעם הוא דמות למראה יוצא דופן, שהופכת מלהיות בן תמותה לאל על ידי אכילת אפרסק מעץ קסום. לורד הרעם (éi Léi Gōng), בדומה לגארודה ההודית, הוא איש ציפורים שגורם לרעם להישמע. הוא נושא פטיש להכין את הרעם ואת האזמל על מנת להעניש את הרשעים. הוא נשוי לאמא הברק (電 母 Diàn Mǔ) ומזוהה עם רוחות אלמנטליות אחרות מאסטר הגשם (雨 師 Yǔ Shī), רוזן הרוח (風 伯 Fēng Bó) ו- Cloud Boy (雲 童 Yún Tóng).

גואן די (הקיסר גוואן)

גואן די, מקדש גואנלין, לואיאנג

במהלך חייו, הקיסר גוואן (關 帝 גואן די) היה גנרל אגדי של תקופת שלוש הממלכות (220 – 280 לספירה) בשם גואן י (關羽), שהיה נאמן למדינת שו. The warrior made a blood oath to serve with his sworn brothers Zhāng Fēi (張飛) and Liú Bèi (劉備). When Liú Bèi founded the State of Shu, Guān Yǔ followed him. Eventually, the famed soldier was captured and executed by Sūn Quán (孫權), the Emperor of Wu. Also known as Lord Guan (關公 Guān Gōng), the bearded, red-faced warrior came to be revered almost universally throughout China as a protector of people, businesses and homes. As the patron of fraternities, he is the god of both the police and the triads. In Hong Kong, he is the god of war and is referred to as Mo Tai (武帝).

Cái Shén (God of Wealth)

Zhao Gongming, Yuen Tan Temple, Shek Mun Kap, Hong Kong

One of the most important deities in Chinese culture is the God of Wealth (財神 Cái Shén). He has many incarnations and aspects that are sometimes represented individually in their own statues. The most common is the basic image of a seated man holding gold bars. This god is the Wealth Star Lord (財帛星君 Cái Bó Xīng Jūn), originally a county magistrate of the Northern Wei Dynasty (386 – 535 CE) called Lǐ Guǐzǔ (李詭祖). Another popular god of wealth is Bǐ Gān (比干), uncle of the evil King Zhou of Shang (商紂王 Shāng Zhòu Wáng), who met with a gristly end and was deified after the Zhou Dynasty came to power on the fall of Shang in 1046 BCE. Another popular god of wealth is Zhào Gōngmíng (赵公明), the Martial God of Wealth. Also deified after the Shang collapse, the black skinned and bearded figure is depicted in a fearsome manner riding a tiger and holding an iron cudgel. People pray to these gods for money and financial success.

Nezha, Na Tcha Temple, Macau

Nézhā (哪吒), the boy god of war is an interesting character who can possibly trace his origins to the Indian deity Balakrishna. Created after the fall of the Shang dynasty in 1046 BCE, the god is also known as the Third Lotus Prince (蓮花三太子 Liánhuā Sān Tàizǐ), or the Marshal of the Central Altar (中壇元帥 Zhōng Tán Yuán Shuài) to the Taoists. Having defeated dragons, he is a powerful protective deity who wields the divine weapons the Fire-tipped Spear and Universe Ring. He flies through the skies on his Wind Fire Wheels. The youthful god has a small, but prominent temple in the centre of historic Macau, where he is called Na Tcha.

Bǎoshēng Dàdì (Life Protection Emperor)

Baosheng Dadi, Baoan Temple, Taipei

Particularly popular in Taiwan, Bǎoshēng Dàdì (保生大帝) is a god of medicine. While many lower ranked gods perform this function, the Life Protection Emperor is the highest of them all. Originally a doctor called Wú Běn (吳本) who practiced during the Song Dynasty, he was deified upon his death in 1036 CE. As a doctor, he was famed for his medical prowess and as a Taoist practitioner, he performed miracles. He is said to have been taught exorcism by the Queen Mother of the West. The Baoan Temple in Taipei is dedicated to the god and is always bustling with worshippers.

Cháng’é (Goddess of the Moon)

Chang’e Flying to the Moon, Ren Shuai Ying, 1955, China’s National Museum of Fine Arts

The consumption of moon cakes during the Mid-Autumn Festival in China is a homage to Cháng’é (嫦娥), the Moon Goddess. Her story starts with her husband, Hòu Yì (后羿), the divine archer. The world was plagued by ten suns that caused the crops to fail. Hòu Yì shot down nine of the suns, personified as three-legged crows, and was given the elixir of immortality as a reward. He did not want to consume it and leave his wife Cháng’é as a mortal. One day, when Hòu Yì was out, his jealous apprentice Féng Méng (逢蒙) came to steal the elixir. Realising that he would overpower her, Cháng’é drank the potion and ascended to the moon as a goddess, wishing to stay as near to her husband as possible.

Lóng Wáng (Dragon King)

Dragon King. Meizhou Ancestral Temple

The Dragon King (龍王 Lóng Wáng), sometimes known as the Dragon God (龍神 Lóng Shén), is the personification of all dragons (龍 lóng). Dragons are water deities and are thought to bring flooding and drought through their control over the rains. In ancient times, complex rituals were performed to appease them. The most important of the dragon deities are the Dragon Kings of the Four Seas (四海龍王 Sìhǎi Lóng Wáng), who are often found in temples of other sea deities, they usually are shown with dragon heads and human bodies. Worship of the Dragon King is not as prevalent today as it was when more of China was water dependant and fishing was a key trade for most coastal dwelling Chinese.

Èr Láng Shén (Second Son God)

Er Lang Shen, Kwun Yum Temple, Sau Mau Ping, Hong Kong

Also known as Great Emperor of Flowering Brightness (花光大帝 Huá Guāng Dà Dì), the Second Son God (二郎神 Èr Láng Shén) is said to be the child of the Jade Emperor’s sister and the greatest warrior god of heaven. He has a truth seeing third eye in the centre of his forehead. Historically, he may have been the son of a governor of Sichuan during the Qin Dynasty (221 – 206 BCE) who helped to build advanced irrigation systems. The historical persona has been superseded by the deified one and his cult was absorbed into Taoism, spreading his fame throughout China.

Bāo Gōng (Justice Bao)

Bao Gong, Tin Hau Temple, Yau Ma Tei, Hong Kong

Justice Bao (包公 Bāo Gōng) was a magistrate of the Northern Song Dynasty (960 – 1127 CE) in Kaifeng, China. Born to a middle class family, Bāo Zhěng (包拯) worked hard to become educated. Upon passing the Imperial Examination, he became a magistrate, a role that was normally performed by corrupt men looking to fill their pockets. He was fair and honest and stood up for the poor. He had no qualms about bringing the ruling classes to justice and even executed a member of the imperial household for his crimes. After his death, he became a black-faced deity who can help bring solutions to legal problems and justice for those in dispute.

Sān Xīng (Three Stars)

San Xing, Qingshan Temple, Taipei

Better known as Fú Lù Shòu (福祿壽), these three folk figures are personifications prosperity, status and longevity. Each is a star in the skies and they came to particular prominence during the Ming Dynasty (1368 – 1644 CE). The Three Stars (三星 Sān Xīng) are some of the most recognisable figures of the Chinese pantheon and are found in most homes in some form or another. They represent the core values of the Chinese people and are much loved by the population as a whole, including the more secular.

Tai Sui, Qin Ci Yang Taoist Temple, Shanghai

The sixty generals (太歲 Tài Suì) take it in turns to look after the world for one year. These gods rotate the power of dominion of human fate in sixty year cycles. They are not seen as benevolent and need to be appeased so that they do not bring misfortune. Depending on your birth year, when certain Tài Suì when in command can bring great trouble your way. In temples, an array of all sixty statues can be found and a sign is put in front of the governing god. These gods are often accompanied by Dǒu Mǔ (斗母), the Goddess of Measure and personification of the Pole Star. She is responsible for the measurement of time and is sometimes depicted with the Twenty-eight Mansions (二十八宿 Èr Shí Bā Xiù), which are constellations in the Chinese system. These stellar gods are very important to the Chinese, as they believe that the impact their daily lives.

Chénghuáng (City God)

Chenghuang, Shanghai City God Temple

The City God (城隍 Chénghuáng) was originally the god of the moat and walls of a city. He eventually came to be responsible for the people of the city and particularly of the dead. At Chénghuáng temples, people pray for a good afterlife for their ancestors and burn joss items, such as paper money and other paper versions of worldly goods for their deceased relatives to receive. The Chinese have many beliefs concerning what happens once we die, but a prevalent one is that they need their living descendants to make offerings for them to use in the next life so that they do not become hungry ghosts (餓鬼 èguǐ). The City God seems to have absorbed some of the responsibility for presiding over this from the King of Hell.

Tǔ Dì Gōng (Earth God)

Earth God, Tin Hau Temple, Yau Ma Tei, Hong Kong

The jolly looking figure of the Earth God is found all over China and he is one of the most ancient, widespread and popular gods among the everyday people. The Lord of the Soil and the Ground (土地公 Tǔ Dì Gōng) is responsible for local areas and villages. He is somewhat akin to a local level administrator in the Heavenly Bureaucracy. In charge of protecting the people of the district, he is often confused with another tutelary deity called the Righteous God of Virtue and Blessing (福德正神 Fúdé Zhèngshén). The wealth factor is very prominent and he is depicted as a bearded old man holding a gold tael. Villagers pray to him for the wealth of the land and agricultural success. His shrines are found in every village and district in traditional Chinese areas. He is sometimes depicted with his wife Grandmother of the Soil and the Ground (土地婆 Tǔ Dì Pó), but has an alternate consort, the Queen of the Earth (后土 Hòutǔ).

Zào Jūn (Stove Master)

Stove God at Mountain Folkcraft, Hong Kong

The most well-known household deity is the Kitchen God. Dwelling in every kitchen in each Chinese home, the Stove Master (灶君 Zào Jūn) protects the hearth and family, but also reports on their comings and goings to the Jade Emperor. Just before the Lunar New Year, he must return to Heaven and give his report. People will often smear his effigy’s lips with honey to sweeten his words. The activities of the household around this time a blur of cleaning and diligently getting the home ready for the report of the god and the coming New Year.

Zhōng Kuí (The Demon Queller)

Zhong Kui Amulet

Zhōng Kuí (鍾馗), the ghost controlling god, is often found on doors and in people’s houses to protect the living from the dead and demonic forces. He was originally a scholar who passed the Imperial Examination, but was stripped of his title due to his ugly appearance. The dark, gristly figure then killed himself in protest by smashing his head against the imperial palace doors. In hell, Yán Wáng saw potential in Zhōng Kuí and made him the King of Ghosts. Much later, Emperor Xuanzong of Tang (唐玄宗 Táng Xuánzōng), was being severely ill. One night, he had a dream that he was being troubled by a small ghost. Zhōng Kuí appeared and captured the ghost and introduced himself to the Emperor. When he awoke, he was well again and he commissioned a painting of Zhōng Kuí, thereby making him a popular deity.

Mén Shén (Door Gods)

Door God, Pak Tai Temple, Mui Wo, Hong Kong

Apart from Zhōng Kuí, another set of gods can be found on the doors of Chinese buildings. While there are many various kinds, the most common Door Gods (門神 Mén Shén) are the military pair called Qín Shūbǎo (秦叔寶) and Yùchí Jìngdé (尉遲敬德). Emperor Taizong of Tang (唐太宗 Táng Tàizōng) was being plagued at night by the ghost of a Dragon King he had executed. Eventually, he had his two generals Qín Shūbǎo and Yùchí Jìngdé posted outside his bedroom doors and slept soundly from that point on. Images of the two guardians began to be put on doors throughout China and they became the most popular door gods.

Hóng Shèng (Hung the Saint)

Hung Shing, Hung Shing Temple, Tai Kok Tsui, Hong Kong

Known as Hung Shing in Cantonese, but often called Tai Wong (大王 Dà Wáng), meaning “Great King”, Hung the Saint (洪聖 Hóng Shèng) was an official of the Tang Dynasty (618 – 907 CE) serving in Guangdong. His good service and scientific approach to weather prediction earned him deification after his early death. Now a sea god responsible for the Southern Sea, many temples to Hung Shing can be found by the shore in Guangdong and Hong Kong.

Lóng Mǔ (Mother of Dragons)

Long Mu, Tam Kung Temple, Shau Kei Wan, Hong Kong

The Dragon Mother (龍母 Lóng Mǔ) was born in Guangxi in 290 BCE. She found an egg in the river and took it home. The egg hatched and out came five serpents that she cared for like a mother. The snakes became dragons and Lóng Mǔ, through the power of her dragon children gained control over the rains. When the first emperor of China, Qín Shǐhuáng (秦始皇), heard of her powers, he summoned her to court, but her dragons did not allow the boat to leave Guangxi and she remained there until her death. Being a Southern goddess, she is particularly worshipped in the South of China. In Hong Kong, there is a temple dedicated especially to Lung Mo, as she is called in Cantonese, on the island of Peng Chau.

Huáng Dàxian (Great Immortal Huang)

Wong Tai Sin, Tam Kung Temple, Shau Kei Wan, Hong Kong

Although he originally came from near Hangzhou in Zhejiang Province, this Taoist immortal, came to be worshipped as a god in Guangzhou and Hong Kong, where he has the better known name Wong Tai Sin (黃大仙 Huáng Dàxian). Born to a poor family, Wong Tai Sin was a shepherd who learned Taoism from an immortal and after years of practice in solitude on Red Pine Mountain, was able to perform miraculous feats. His immense popularity in Hong Kong is due to an image brought by a traditional medicine practitioner from Guangzhou in the early 20 th century. People visiting his shop started praying to the icon and over time, the huge temple Sik Sik Yuen Wong Tai Sin was built to accommodate the faithful.

Chē Gōng (Lord Che)

Che Kung, Che Kung Temple, Tai Wai, Hong Kong

Known as Che Kung (車公 Chē Gōng) in Guangdong and Hong Kong, the Great Warrior was a general of the Southern Song Dynasty (1127 – 1279 CE). He is said to have helped the last two child emperors of the dynasty escape the Mongol invasion. He is particularly important in the South of China and is especially revered during Chinese New Year. He is said to have the power to avert plagues and people pray to him for health and fortune. He is associated with metal pinwheels and his followers spin them after praying.

Tam Kung (Lord Tam)

Tam Kung, Kwong Fuk Ancestral Hall, Hong Kong

Tam Kung (譚公 Tán Gōng), the boy god, may be historically grounded in the last child emperor of the Song Dynasty (960 – 1279 CE), who escaped to the South of China following the Mongol invasion. Popular folk belief in Hong Kong and Macau, where his cult is most evident says that he was an immortal from Huizhou in Guangdong who could cure the sick as a child. He is said to have become an immortal as a young man, but that he appears as a child to fishermen in order to cure their ills and predict the weather. The sea deity is usually depicted as a child holding a bell.


The Goddess Tara Most ancient living worship of God the Mother

The Goddess Tara is by far the most popular deity in the Tibetan pantheon: so much so that some have suggested that Tibetan Buddhism should be called Taraism. She is worshipped throughout Tibet, Nepal and much of South-East Asia. She is less known in China and Japan, but in those areas the closely-related Quan Yin (Japanese Kannon) takes Her place.

Her Name means "star", and she is said to have been born from the water, like Aphrodite. Thus her iconography may be related to that of Mary, who is called Stella Maris (Star of the Sea) and foam-born Venus/Aphrodite who is represented by the Morning/Evening Star, Venus.

Not only is Aphrodite connected by scholars with Ishtar and Astarte, but some have linked these names etymologically with the name of the Goddess Tara.

What we have here is clearly a very fundamental symbolic – and probably linguistic – matrix of iconography related to the very earliest worship of Our Mother God, which yet remains in continuous practice through the worship of the Goddess Tara, the Bodhisattwa Kuan Yin and, in the West, the officially non-Divine Mary, Who nonetheless manifests all the symbology of the Mother-Creatrix.

Goddess Tara continues after break

Other occurrences of the name Tara have been noted, including the Taramata (Mother Tara) Festival held in ancient Athens and even Tar, the Woman of Wisdom in ancient Finnish mythology. Goddesses of similar name and star-association have also been noted in Africa and the ancient Americas.

With such a widespread and ancient cultus we are clearly dealing with associations that go further back than any established historical or linguistic connexions and cannot look to modern scholarship to confirm all of them, particularly the extra-Eurasian occurrences.

But great ancientness seems to be very much associated with the Goddess Tara. The Finnish Tar is said to be five million years old, while in the early Sanskrit tradition Tara (the noun "tara" means to this day "star" in all Sanskrit-based languages) was also called Dhruva, the Pole Star. Now Polar Symbolism is known to characterise the early Ages of the Historical Cycle, having very anciently taken priority even over the Solar Symbolism of more recent world-eras, both matriarchal and patriarchal.

Thus the Tara/Astarte-Aphrodite/Mary Form of Dea appears to have a continuity from the very remotest Ages of human history.

On the identity of the Goddess Tara with Mary, no less a traditional patriarchal authority than the Dalai Lama has made an authoritative statement. Speaking of rangjung – the miraculous appearance of images of the Goddess Tara out of living rock – and similar phenomena connected with the Virgin Mary, His Holiness said: "Yes, this would be rangjung, the same thing as we have been talking about, of course, the same thing" and again: "Yes, Tara and Mary create a good bridge. This is a good direction to go in."

For the Déanist wishing to worship Our Mother God outside the context of patriarchal religion, the Goddess Tara makes a valuable point of approach, connecting living Western iconography as preserved in devotion to Mary with living Eastern iconography, both of Tara and Kuan Yin, and of the Great Hindu figure of the lotus-throned Mother Goddess.

The Tibetan/Nepalese figure of the Goddess Tara has a providential centrality, lying at the nexus between the Indo-European and East Asian worlds both geographically and culturally. Her connexion with Quan Yin to the East is undisputed, and H.H. the Dalai Lama has authorised a Virgin Mary Purity meditation for those seeking to assimilate White Tara to Lady Mary.

We regard this as important, not because we place ourselves under patriarchal authority, but because we are well aware that an incautious modern Western-style syncretism, which ties together images from various traditions with a variety of notions, gleaned from western political ideology, individualist psychology and popular "science", can be at best futile and at worst dangerous.

We wish, and determine, to worship the One Eternal Dea as She was worshipped from the beginning but we must also be humble enough to realise that we do not possess a living tradition and to proceed with caution, reverence and humility, leaving our modern Western notions – our noisy rebellions, superstitious awe of material "science" and individualist pride – firmly outside the door of the Temple [see further discussion on this].

That an incarnate representative of Dea – even in a patriarchal stream – should confirm and underwrite the identity of the Goddess Tara with the Western image of Mary allows us to be confident that we have here a living ritual actuality that goes back to the deepest roots of the Mother Religion. This is something far deeper and more trustworthy than the glib syncretism of Western "New Age" thought.

Further, the cultus of the Goddess Tara is formally open to non-initiates. Various Tibetan authorities have confirmed that while most practices require the authorisation of a guru, the central Tara Ritual Praises and Requests to the Twenty-One Taras may be freely practised by any devotee anywhere. This would presumably extend to the use of the Mantra at the core of this Ritual:

OM TARE TUTTARE TURE SWAHA

We are not recommending the adoption of the Buddhist path. We are, and have always been, pure devotees of Our Mother God. We are also humble enough to recognise our lack of a living tradition in this world and to realise that spiritual practices and influences do require living transmission.

That is why, while we consider ancient Goddesses from no-longer-living traditions to be important for purposes of comparison and understanding of our religious roots, we always recommend the use of images from חַי traditions for actual devotion.

Images of Mahalakshmi, Quan Yin, Lady Mary and the Goddess Tara do not involve the adoption of Hindu, Buddhist or Christian doctrine, but they do allow us to connect ourselves to living and current streams of Our Mother's Grace.

The assimilation of White Tara to Lady Mary, sanctioned by the H.H. the Dalai Lama, clearly allows for a devotion that is not strictly Buddhist nor doctrinally Christian, but which draws on the profoundly ancient iconography common to both, which goes back to the very roots of the Mother Religion.

Our greatest trust of all is in the infinite love and compassion of Our Mother God to accept her lost little children who wish to return to Her, even though we have no living tradition, no authentic ritual method, no authorised succession of priesthood.

We have come to her with a simple "protestant" style of devotion, not pretending to efficacious or sacramental rituals, which can only be transmitted by an authentic disciplic succession. The succession of the Children of Dea was broken long ago, and modern claimants to such a succession bear the all-too-clear stamps of a very modern and very Western origin.

While we strive for all the wisdom we can, we must put our faith in simple bhakti the pure love of Our Mother God and trust in Her love for us.

At the same time, the emergence of rangjung – perfect appearances of the Goddess Tara from the living rock – and similar phenomena related to Lady Mary, and the even-patriarchally-authorised assimilation of the two is surely an Act of Divine Compassion taking place in this very generation.

We have turned in prayer to Our Lady, and, like a loving Mother, She has reached down to take our hand.


Buddhism

Buddhism arrived in China between 50 ב . ג . ו א . ד . 50, several hundred years after the rise of Confucianism and Taoism. One of its basic principles is that all suffering comes from earthly desire, and only by eliminating desire can one gain happiness.

The founder of Buddhism, Siddhartha Gautama, was an Indian prince who lived at about the same time as Confucius and Laozi. Gautama gave up his princely life to seek truth and wisdom. When these were revealed to him, he became the Buddha, or "enlightened one."

Buddhists believe that humans live many lives and are continually reincarnated, or reborn, to a new form of existence after death. An individual's actions in previous lives—known as karma—determine what type of existence that person has after rebirth. The goal of Buddhism is to escape the cycle of death and rebirth by achieving enlightenment and entering a timeless state known as nirvana, in which one is free of all desire.

Because Buddhism holds out the promise of a better existence in the next life, it appealed very much to Chinese peasants, who suffered great hardship and poverty Chinese Buddhism became much more elaborate than Indian Buddhism, incorporating many Taoist and ancient Chinese gods. Among the most popular Chinese Buddhist deities are Emituofo, ruler of the Western Paradise, and Kuanyin, the goddess of mercy.


The 10 Most Badass Goddesses Of World Mythology

Polytheism might've had a bad rap in the Bible, but it’s given rise to some of humanity’s most fascinating and enduring narratives. Some ancient pantheons, like the Greek and Norse gods, have traditionally been more prominent in the Western imagination in recent years, these narratives have been incorporated into popular stories like the Thor comic books and the Percy Jackson saga.

But not only do these stories leave out many of the world’s most compelling mythologies, they also privilege the accomplishments and powers of male deities over their female counterparts. So below, we’re celebrating 10 totally badass goddesses from belief systems all over the world. From the solar deities of ancient Egypt and the Shinto faith, to goddesses of the sky and the realms of death, these mythological women are the heroes of their own fascinating stories:


Jade Emperor

Despite being regarded as the creator of the universe, and the being who made the first men and women out of mud, the Jade Emperor (Yuhuang Shangdi in Chinese) isn’t especially prominent in Taiwanese temples. In keeping with his imperial rank, he’s typically depicted as sat on a throne and wearing a flat crown. Shrines where he’s worshipped mark his birthday on the ninth day of the first lunar month.


תוכן

The history of the ancient Near East spans more than two millennia, from the Bronze Age to the Early Iron Age, in the region now known as the Middle East, centered on the Fertile Crescent. There was much cultural contact, so that it is justified to summarize the whole region under a single term, but that does not mean, of course, that each historical period and each region should not be looked at individually for a detailed description. This article will attempt to outline the common traits of ancient Near Eastern religions, and refer to sub-articles for in-depth descriptions.

The ancient Near East includes the following subregions:

The earliest sources, from c. 2500 BC, allow glimpses of Sumerian religion and ancient Egyptian religion.

Early Hittite religion bore traits descended from Proto-Indo-European religion, but the later Hittite religions became more and more assimilated to Mesopotamian religion. Also the Persian Zoroastrianism shared origin with Indian Vedism and the ancient Iranian religion. The Vedic religion is now generally accepted to be a predecessor of Hinduism, but they are not the same.

Ancient Greek religion and the following the Etruscan religion and the Religion in ancient Rome was strongly influenced by ancient Near Eastern religion, but is usually not included in the term. The Greco-Roman mysteries of the Hellenistic period were again consciously connected with ancient Egyptian religion.

The origins of the Roman Mithraism, however, are not resolved. There are theories of an origin in the Indian Vedic religion, [2] the Zoroastrianism and the Greeco-Roman Religion like Orion. [3]

There are broad practices that these religions often hold in common:

Typically, ancient Near Eastern religions were centered on theocracies, with a dominating regional cult of the god of a city-state. There were also super-regional mythemes and deities, such as the God Tammuz and the descent to the underworld.

    : seeing animals : drawing lots : observing the liver of an animal : cloud-watching : watching birds in flight : divination through smoke : divination through dreams

Astrology Edit

Identification of the gods and goddesses with heavenly bodies—planets, stars, the sun and the moon—and to assigning the seats of all the deities in the Heavens is found in Assyro-Babylonian religion.

The personification of the two great luminaries—the sun and the moon—was the first step in the unfolding of this system, and this was followed by placing the other deities where Shamash and Sin had their seats. This process, which reached its culmination in the post-Hammurabic period, led to identifying the planet Venus with Ishtar, Jupiter with Marduk, Mars with Nergal, Mercury with Nabu, and Saturn with Ninurta.

The system represents a harmonious combination of two factors, one of popular origin, the other the outcome of speculation in the schools attached to the temples of Babylonia. The popular factor is the belief in the influence exerted by the movements of the heavenly bodies on occurrences on earth—a belief naturally suggested by the dependence of life, vegetation and guidance upon the two great luminaries. Starting with this belief the Priests and Priestesses built up the theory of the close correspondence between occurrences on earth and phenomena in the Heavens. The Heavens presenting a constant change even to the superficial observer, the conclusion was drawn of a connection between the changes and the ever-changing movement in the fate of individuals and of nature as well as in the appearance of nature.

To read the signs of the heavens was therefore to understand the meaning of occurrences on Earth, and with this accomplished, it was also possible to foretell what events were portended by the position and relationship to one another of the sun, the moon, the planets and certain stars. Myths that symbolized changes in season or occurrences in nature were projected on the heavens, which were mapped out to correspond to the divisions of the earth.

All the gods, demons and spirits had their places assigned to them in the heavens, and facts, including such as fell within the domain of political history, were interpreted in terms of astral theology. So completely did this system in the course of time sway men's minds that the cults and sects, from being an expression of animistic beliefs, took on the color derived from the "astral" interpretation of occurrences and doctrines. It left its trace in incantations, omens and hymns and gave birth to astronomy, which was assiduously cultivated because a knowledge of the heavens was the very foundation of the system of belief unfolded by the priests of Babylonia and Assyria.

As an illustration of the manner in which the doctrines of the religion were made to conform to the all-pervading astral theory, it will be sufficient to refer to the modification undergone in this process of the view developed in a very early period which apportioned the control of the universe among the three gods Anu, Enlil and Ea. Disassociating these Gods from all local connections, Anu became the power presiding over the Heavens, to Enlil was assigned the earth and the atmosphere immediately above it, while Ea ruled over the deep. With the transfer of all the Gods to the heavens, and under the influence of the doctrine of the correspondence between the heavens and the earth, Anu, Enlil and Ea became the three "ways" (as they are called) on the heavens.

The "ways" appear in this instance to have been the designation of the ecliptic circle, which was divided into three sections or zones—a northern, a middle and a southern zone, Anu being assigned to the first, Enlil to the second, and Ea to the third zone. The astral theology of the Babylonian-Assyrian religion, while thus bearing the ear-marks of a system devised by the priests, succeeded in assimilating the beliefs which represented the earlier attempts to systematize the more popular aspects of the religion, and in this way a unification of diverse elements was secured that led to interpreting the contents and the form of the religion in terms of the astral-theological system. [ יש צורך בהבהרה ]

Ethic Edit

On the ethical sides, the religion of Babylonia more particularly, and to a less extent that of Assyria, advances to noticeable conceptions of the qualities associated with the Gods and Goddesses and of the duties imposed on man. Shamash, the Sun-God, was invested with justice as his chief trait, Marduk is portrayed as full of mercy and kindness, and Ea is in general the protector of mankind, a father who takes them under his protection. The Gods, to be sure, are easily aroused to anger, and in some of them the dire aspects predominated, but the view becomes more and more pronounced that there is some cause always for the divine wrath. Though, in accounting for the anger of the Gods, no sharp distinction is made between moral offences and a ritualistic oversight or neglect, yet the stress laid in the hymns and prayers, as well as in the elaborate atonement ritual prescribed in order to appease the anger of the Gods, on the need of being clean and pure in the sight of the higher powers, the inculcation of a proper aspect of humility, and above all the need of confessing one's guilt and sins without any reserve—all this bears testimony to the strength which the ethical factor acquired in the domain of the Religion.

This factor appears to less advantage in the unfolding of the views concerning life after death. Throughout all periods of Babylonian-Assyrian history, the conception prevailed of a large dark cavern below the earth, not far from the Apsu—the fresh water abyss encircling and flowing underneath the earth—in which all the dead were gathered and where they led a miserable existence of inactivity, amid gloom and dust. Occasionally a favoured individual was permitted to escape from this general fate and placed in a pleasant island. It would appear also that the rulers were always singled out for divine grace, and in the earlier periods of the history, owing to the prevailing view that the rulers stood nearer to the Gods than other mortals, the kings were deified after death, and in some instances divine honours were paid to them even during their lifetime.

Demonology Edit

Ancient Near Eastern religion knew an elaborate system of benevolent, neutral and malevolent demons (which more resembled Greek daemons than the Christian concept of evil demons), and much of medicine consisted of exorcisms, e.g. of Lamashtu, the hermaphroditic demoness responsible for complications at childbirth and infant deaths.

In Assyrian and Babylonian mythology the seven evil demons were known as Shedu אוֹ Lamassu, meaning "storm-demon". They were represented in winged bull form, derived from the colossal bulls used as protective genii of royal palaces, the name "Shed" assumed also the meaning of a propitious genius in Babylonian magical literature. [4]

Ancient Iranian lands had a diversity of spiritual beliefs, and the religions included Zoroastrianism, Mazdakism, Manichaeism, Yazdanism, Mandeanism, and others. Ancient Mitanni was centred in modern-day Kurdistan, and from excavations it was discovered to have a history of Zoroastrian practices.

The dominant religious rituals and beliefs of ancient Egypt merged and developed over time. As an example, during the New Kingdom, the gods Ra and Amun were syncretized into a single god, Amun-Ra. [5] Such syncretism should be distinguished from mere groupings, also referred to as "families" such as Amun, Mut, and Khonsu. Over time, gods took part in multiple syncretic relationships, for instance, the combination of Ra and Horus into Ra-Herakty. Similarly, Ptah, Seker, and Osiris became Ptah-Seker-Osiris.

The deities worshipped in Canaanite religion during the Late Bronze Age notably included El Elyon and his sons, the Elohim, the goddess Anat and Hadad, the storm god and heroic slayer of Yam. The composition of the Hebrew Bible began centuries after the Bronze Age collapse, but many of these names are still reflected in Biblical Hebrew, including Elohim and the title Ba'al, originally a title of Hadad, as the rival or nemesis of Yahweh.

Heavily influenced by Mesopotamian mythology, the religion of the Hittites and Luwians retains noticeable Indo-European elements, for example Tarhunt the God of thunder, and his conflict with the Serpent-God Illuyanka.

Tarhunt has a son, Telepinu and a daughter, Inara. Inara is involved with the Puruli spring festival. She is a protective Goddess ( d LAMMA). Ishara is a Goddess of the oath.


10 Gods and Goddesses of the Underworld

Belonging to different mythologies around the world, these are some of the major as well as minor gods and goddesses ruling the terrifying Netherworld.

Underworld, the world that lies deep under the Earth, has gods and goddesses ruling it. In different mythologies especially the Greek mythology in which gods of the underworld were called Chthonian gods or ‘Theoi Khthonioi’ held great prominence.

So here are some prominent gods and goddesses of the underworld.

1. Hades

Greek mythology regards Hades as the ancient chthonic god-king of the underworld. A son of Titans Cronus and Rhea, he had two brothers (Zeus and Poseidon) and three sisters (Hestia, Demeter, and Hera). He was often depicted with his three-headed guard dog Cerberus. He even became synonymous with the word ‘underworld’ itself.

2. Orcus

A god of the underworld, Orcus was the punisher of broken promises in Roman and Italic mythology. He was depicted in the paintings in Etruscan tombs as a hairy, bearded giant. Palatine Hill in Rome may have had a temple to Orcus.

3. Persephone

Persephone was the daughter of Zeus, vegetation goddess, and was the central figure of Eleusinian mysteries. In Greek mythology, she was the counterpart of Hades and the queen of the underworld. Homer describes her as the powerful, venerable majestic princesses of the underworld.

4. Pluto

In classical mythology, Pluto was the king of the underworld. In the ancient Greek religion and mythology, Pluto is described as the god who rules over the afterlife. Pluto also appears in other myths in a secondary role, mostly as the owner of a quest object. (8.1)

5. Yama

The East Asian and Buddhist mythology describes Yama as the Dharmapala or wrathful god. Also known as King Yan, Yanluo, or King of Hell, Yama is the ruler of Narakas (Hells or Purgatories) and judge of the underworld. He is said to pass the judgment on all the dead.

Ra was the ancient Egyptian sun deity who ruled the sky, the Earth, and the underworld when fused with the god Horus. When in the underworld, Ra visited all of his different forms and became the god of death after merging with Osiris.

7. Ereshkigal

In Sumerian mythology, Ereshkigal was the goddess of the land of the dead or underworld ‘Kur’. The chief temple dedicated to her was situated in Kutha. The ancient Sumerian poem “Inanna’s Descent to the Underworld” and Ereshkigal’s marriage to god Nergal are the two major myths involving her. (8.2)

8. Neti

According to Babylonian, Sumerian, and Akkadian mythology, Neti is the minor god of the Underworld. This chief gatekeeper of the Underworld and servant of the goddess Ereshkigal is mentioned notably in the epic legend of “Inanna’s Descent into the Underworld”.

Opening the seven gates of the kingdom and admitting the goddess, he removes one emblem of her power at every gate’s threshold until she is left completely powerless.

9. Tartarus

Tartarus was a deity as well as a place in the underworld in Greek mythology. Some ancient Orphic sources and mystery schools regard it as the infinite first-existing entity from which the Light and the cosmos are born.

10. Chernobog

Chernobog is a Slavic deity whose name means black god. In some of the South Slavic vernaculars, ‘zla boga’ phrase (meaning “to evil god or evil of god”) is used for expressing something which is exceedingly negative.


סיכום

Throughout its life span of about 12 centuries, the Roman Empire worshiped the above 14, as well as many more deities. They believed that success, good health, and prosperity came from maintaining a very strong bond with these gods and goddesses. As a result, the Romans took to having gods and goddesses for every aspect of their society. A typical Roman had at least one of the major god or goddess’ shrine or monument at home. The multiplicity of the divine played a crucial role in the life of Rome. Today, these mythological stories entertain our imaginations by featuring extensively in our arts and literature.


צפו בסרטון: Cina: Le dinastie del potere (יולי 2022).


הערות:

  1. Pepillo

    היא רצינית?

  2. Ted

    gyyyyyy ..... that's a bummer

  3. Fitzgilbert

    בעצם לא אהבתי את זה)

  4. Icnoyotl

    Very useful information

  5. Galkree

    מושלם, הכל יכול להיות

  6. Damani

    בנושא המעניין מאוד שלי. בואו נדבר איתך בראש הממשלה.

  7. Damis

    אני ממליץ לך להציץ באתר, שבו יש הרבה מאמרים בנושא זה.



לרשום הודעה