פודקאסטים בהיסטוריה

קרב צ'יקאמאוגה

קרב צ'יקאמאוגה


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

הצבא הצפוני של קומברלנד, כ -58 אלף איש, התקדם לעבר צ'אטאנוגה בפיקודו של הגנרל וויליאם רוזקרנס בתחילת סתיו 1863. הגנרל ברקסטון בראג, מפקד הדרום, הוציא את כוחותיו מהעיר וצעד דרומה. רוזקרנס נימק כי הקונפדרציות נוסעות לאטלנטה, אך הוא לא הבין את המצב. כוחותיו של בראג קיבלו חיזוקים והצליחו להטיל מלכודת על יריביהם במפגש לאורך נחל צ'יקאמאוגה, כ -10 קילומטרים דרומית לצ'טנוגה. לא רוזקרנס ולא בראג הפגינו כישורי צבא בלתי נשכחים בצ'יקאמאוגה, אך מטען קונפדרציה בהובלת גורמי החיל הראשון. של צבא צפון וירג'יניה בפיקודו של סגן תומאס ייוודע ב"סלע צ'יקאמאוגה ", ולונגסטריט" שור היער "על תפקידיהם בקרב.הפסדים דרומיים כבדים מנעו מבראג ללחוץ על היתרון שלו כשחיילי האיחוד פנו צפונה לצ'טנוגה. נפגעי האיגוד מנה 16,000 והקונפדרציות 18,000. בעקבות אכזבה זו החליף הנשיא לינקולן את רוזקרנס בגראנט האמריקאי, שיפיקד על צבאות המערב. גרנט הקצה לתומס להחזיק בצ'טנוגה.


ציור שמן זה מתאר את האשמה של חיל הרגלים ה -15 בוויסקונסין, ומותו של הקולונל הנס סי האג בקרב צ'יקאמאוגה. צפה במסמך המקור המקורי: WHI 2538

אנדרטה לחיל הרגלים ה -15 של ויסקונסין בפארק הצבאי הלאומי צ'יקאמאוגה וצ'טנוגה. צפה במסמך המקור המקורי: WHI 91962

תאריכים: 18-20 בספטמבר, 1863

מיקום: צ'יקאמאוגה, ג'ורג'יה (מפת Google)

קמפיין: קמפיין צ'יקאמאוגה (אוגוסט-ספטמבר 1863)

תוצאה: ניצחון קונפדרציה

סיכום

התבוסה בצ'יקאמאוגה שבג'ורג'יה, בסתיו 1863, הותירה את כוחות האיחוד בתוך צ'אטאנוגה, טנסי, ועצרה זמנית את ההתקדמות של האיחוד בלב הקונפדרציה.

בתחילת אוגוסט 1863, הורו כוחות האיחוד להתקדם לעמק נהר טנסי העליון ולקחת את צ'טנוגה, טנסי. לאחר שתפסו אותו בתחילת ספטמבר, גנרלים של האיחוד דחקו דרומה יותר. הם נתקלו באויבם 10 קילומטרים מחוץ לעיר, מעבר לקו המדינה בג'ורג'יה. במשך שלושה ימים התמודדו 58,000 חיילי האיחוד מול 66,000 הקונפדרציות בקרב השני בדם מדם המלחמה (אחרי קרב גטיסבורג).

אורכם של הקווים המנוגדים. חלק ניכר מהלחימה התרחש ביער כה עבה עד שלעיתים אף צד לא ידע את מיקומו המדויק של האחר. לפעמים המפקדים לא יכלו למצוא חיילים משלהם. תמרונים אסטרטגיים היו קשים ומפגשי הפתעה היו נפוצים. במהלך שלושה ימים, מידע שגוי של גנרלים של האיחוד בשילוב שיפוט גרוע איפשר לקונפדרציות לדחוף אותם חזרה לצ'טנוגה.

תפקידו של ויסקונסין

גדודי חיל הרגלים הוויסקונסין הראשון, העשירי, ה -15, ה -21, וה -24 יחד עם פרשי הוויסקונסין הראשון, והסוללות השלישיות, החמישיות וה -8 של וויסקונסין היו מעורבות בכמה מהקרבות החזקים ביותר.

הכומר של חיל הרגלים הראשון בוויסקונסין דיווח כי 80 אחוז מאנשיו נהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי. את חיל הרגלים ה -15 מוויסקונסין, המורכב כמעט כולו ממהגרים נורבגים, הובל על המגרש הקולונל הנס סי הג, שנהרג בפעולה. חיל הרגלים ה -21 מוויסקונסין מצא את עצמו מוקף. סגן אלוף האריסון סי הובארט היה בין אלה שנתפסו ונשלחו לכלא ליבי. הוא הוביל יותר מ -100 אסירים במנוסת מנהרה נועזת בפברואר שלאחר מכן.

קישורים למידע נוסף
קרא על החוויות של כוחות ויסקונסין
צפה במפות הקרב
צפה בתמונות קשורות
הצג מסמכים מקוריים

[מקור: דוח על שדות הקרב במלחמת האזרחים של האומה (וושינגטון, 1993) Estabrook, C. רשומות ושרטוטים של ארגונים צבאיים (מדיסון, 1914) Love, וו. ויסקונסין במלחמת המרד (מדיסון, 1866).


שדה הקרב של צ'יקאמאוגה

חלק גדול מקרב צ'יקאמאוגה התרחש בשטח מיוער.

בסוף הקיץ של 1863 תמרן צבא האיחוד של קמברלנד בפיקודו של הגנרל וויליאם רוזקרנס דרומה מאמצע טנסי במטרה לכבוש את העיר צ'טאנוגה, שער הכניסה לקונפדרציה. בסוף ספטמבר, חלק גדול מצבא האיחוד חצה את הר המצפור מדרום לעיר ואיים לנתק את צבא הקונפדרציה של טנסי, בפיקודו של הגנרל ברקסטון בראג. הקונפדרציות של בראג נסוגו לכיוון לאפייט, ג'ורג'יה. שני הצבאות עסקו אז במשחק של חתול ועכבר בין הגבעות והמפרצונים מדרום לצ'טנוגה.

ב- 18 בספטמבר 1863 ניסה צבא הקונפדרציה לחצות את נחל צ'יקאמאוגה המערבי בכמה גשרים ומערכות. מעבר זה התנגד, במיוחד בגשר ריד וגשר אלכסנדר, על ידי פרשי האיחוד. למחרת, 19 בספטמבר, ההתפרצות לאורך מעברי הנחל פרחה לקרב מלא. לאורך כל היום ב- 19 בספטמבר, כוחות הקונפדרציה זרמו לקרב ממזרח, וחיזקו את הגנרל ג'יימס לונגסטריט ואנשיו מצבא צפון וירג'יניה, בעוד שחיזוק האיחוד נע מהצפון והדרום. זה היה מאבק אימתני כשהשטח המיוער הסתיר תנועות וכוחות של כוחות, שהוביל לתוהו ובוהו כאשר יחידות תקפו אחת את השנייה בעיוורון. במשך כל היום הקרב נסור הלוך ושוב דרך היער שממזרח לכביש LaFayette, למרות שבשעות הלילה עוגן צבא האיחוד בעמדה חזקה לאורך דרך LaFayette.

אנדרטת חטיבת וילדר היא מגדל בגובה 85 רגל המשקיף על הקצה הדרומי של שדה הקרב בו נלחמו "חטיבת ברק" של ג'ון ויילדר. הוא פתוח למבקרים לטפס עונתיות באביב, בקיץ ובסתיו, כאשר מזג האוויר מאפשר זאת.

בן לילה, בראג ארגן מחדש את צבא טנסי, והציב את הגנרל ג'יימס לונגסטריט, שזה עתה הגיע מווירג'יניה, בפיקוד הזרוע השמאלית של הצבא, והגנרל ליאונידאס פולק בפיקוד הימין. בראג תכנן תקיפה מוקדמת בבוקר, אך תקשורת שגויה בין בראג לפקודיו עיכבה את הפיגוע עד סביבות 9:30 בבוקר. המתקפה החלה בימין הקונפדרציה, כאשר כוחות הקונפדרציה היו בפיקודו של סגן הנשיא לשעבר ג'ון סי ברקנרידג 'ופטריק קלבורן יליד האירית שתקפו את האיחוד השמאלי לאורך כביש Battleline של היום ואזור קלי פילד. גיוסו של הנשיא אברהם לינקולן, הקונפדרציה הכללית בנימין הלם, נהרג בקרב זה.

באותו בוקר חווה הגנרל וויליאם רוזקרנס תקשורת שגויה משלו, והיו לה השלכות הרות אסון על צבא קומברלנד. בלהט הקרב, הוא נתן פקודות סותרות לגנרל תומאס ווד בנוגע לאופן שבו עליו למקם את חייליו. ווד הוציא את חייליו מהקו והחל להזיז אותם צפונה, ויצר חור פעור במרכז צבא האיחוד. באותו רגע אירע אסון, כשהקונפדרציות של לונגסטריט תקפו את המקום בו ווד התפנה זה עתה ליד בקתת ברוטרטון. המרכז והימין של צבא האיחוד קרסו ונותבו לכיוון רוסוויל. הגנרל ג'ורג 'תומאס כינס את החיל שלו באיחוד השמאלי בגבעת סנודגראס, ובתמיכת חיל המילואים בפיקודו של גורדון גריינג'ר, התגבר על התקפות הקונפדרציה הבלתי פוסקות לאורך כל אחר הצהריים, והציל את צבא האיחוד מהשמדה. על עבודתו באותו יום נודע תומס כסלע צ'יקאמאוגה. בערב ה- 20 בספטמבר 1863, תומאס ואנשיו פרשו משדה הקרב והצטרפו מחדש לצבא בדרך לצ'טנוגה.


קרב צ'יקאמאוגה - היסטוריה

קרב צ'יקאמאוגה היה סכסוך שהתחולל בג'ורג'יה במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. הכוחות הפדרליים והקונפדרטיביים עסקו במשך יומיים ב -19 וב -20 בספטמבר בשנת 1863 במחוז קאטוסה ובמחוז ווקר, ג'ורג'יה.

הקרב היה העימות האחרון ביוזמת ההתקפה הצבאית של צבא האיחוד, בשם קמפיין צ'יקאמאוגה, נגד המורדים בצפון מערב ג'ורג'יה ובדרום מזרח טנסי.

בצד הפדרלי, הקרב נערך על ידי צבא קומברלנד, בפיקודו של האלוף וויליאם רוזקרנס, בעוד שצבא הקונפדרציה של טנסי הונהג על ידי הגנרל ברקסטון בראג.

רקע כללי

במהלך קיץ 1863 ניהלו רוזקרנס וצבאו מערכה מוצלחת נגד כוחות הקונפדרציה בראקסטון במרכז טנסי, וצבא המורדים נסוג לצ'טנוגה. רוזקרנס הונחה הן על ידי הנשיא, אברהם לינקולן והן על ידי המפקד העליון, האלוף הנרי וו. האלק, להמשיך את המתקפה ולקחת את צ'טנוגה, שהיתה עיר אסטרטגית חשובה, מהקונפדרציות.

מצדו, בראג שכנע את מנהיגי הקונפדרציה להגדיל את צבאו עם כוחות מאזורים אחרים מתוך כוונה לא רק להגן על צ'טנוגה, אלא גם לפתוח במתקפת נגד נגד צבא האיחוד. מהלך זה הגדיל את צבאו מ -52,000 איש לקצת פחות מ -70,000, ומספר הצבא של רוזקרנס עלה בכ -10,000 איש.

רוזקרנס זיהה כי יתקשו להתמודד עם הוראות הנשיא. צעד התקפי פירושו שכוחותיו יצטרכו לחצות את רמת קומברלנד, שטח קשה עם כבישים באיכות ירודה. יתר על כן, קווי האספקה ​​שלו יפריעו להרים מאחור.

רוזקרנס רצה לעכב את המתקפה עד שכל האספקה ​​הנדרשת תהיה במקום, כך שלא יצטרך לדאוג לקבל אותם תוך כדי תנועה. הוא רצה לדחות את המהלך עד ה -17 באוגוסט, אך האלק התעקש להתקדם מבלי להתעכב יותר. עם זאת, רוזקרנס לא החלה להתקדם עד ה -16 באוגוסט.

תוכנית הקמפיין

התוכנית של Rosecrans ’ הייתה להתקדם לנהר טנסי, ולאחר מכן לצבור אספקה ​​נוספת לפני שתנסה לחרוג ממנה. הוא הרגיש שלא יהיה אפשר לחצות את הנהר אם הצבא היריב יחזיק בצד השני, ולכן התוכנית שלו הייתה ליצור הסחה שתמשוך את כוחותיו של בראג למסוכנות מצפון לצ'טנוגה ותשתמש בהם כהסחת דעת בעוד הצבא הראשי שלו. חלף על הנהר במקומות שונים כמה קילומטרים במורד הזרם.

לאחר מעבר הנהר, התוכנית הייתה לתקוף את העיר ממערב, מדרום ומדרום מזרח. ההתקפה מדרום -מזרח תיתן לצבא האיחוד שליטה על קו הרכבת שחיבר בין צ'אטאנוגה לאטלנטה. רכבת זו הייתה קו אספקה ​​חיוני עבור הקונפדרציות, והמשמעות היא שצבא בראג יצטרך לסגת מצ'טנוגה או לנסות להגן על העיר מבלי שיהיה לו מקור אספקה.

הקמפיין

צבא האיחוד לקח עד ה -23 באוגוסט להגיע לנהר. רוזקרנס החל ליישם את הטעיה שלו, ושלח חלק מצבאו לצפון צ'טנוגה. נראה שההונאה עבדה, ובראג חשב שהמעבר ינסה לצפון לצ'טנוגה.

ב- 29 באוגוסט הצליחו כוחות האיחוד הראשונים לחצות את נהר טנסי במעבורת קפרטון. למחרת התקיים מעבר שני ושלישי ב- Shellmound. ב -31 באוגוסט התקיים מעבר רביעי בנחל הקרב, ועד ה -4 בספטמבר, כל חיילי האיחוד שייקחו חלק בהתקפה על צ'טנוגה חצו את הנהר בהצלחה.

כאשר בראג הבין שאינו יכול להחזיק את העיר, הוא נסוג לפאייט שבג'ורג'יה, וצבא האיחוד נכנס לצ'טנוגה ב -9 בספטמבר. בגלל תוכניתו לתקוף בכמה חזיתות, כוחות רוזקרנס ’ התפזרו באופן נרחב. למרות זאת, הוא עדיין חשב שאנשיו של בראג נמצאים בחוסר סדר והורו בתחילה לחלק מחייליו לרדוף אחרי הקונפדרציות הנסוגות. מאוחר יותר הוא החליט נגד הטקטיקה הזו ובחר במקום לגבש את חייליו.

בראג גם איחד את חייליו ועד 15 בספטמבר החליט שהאפשרות הטובה ביותר לצבא שלו היא לפתוח במתקפה לכבוש מחדש את צ'טנוגה. הוא החל להעביר את חייליו לנחל צ'יקאמאוגה.

הקרב על צ'יקאמאוגה

הקרב החל ב- 19 בספטמבר והתקיים בכמה חזיתות במקומות רבים ושונים. צבא האיחוד קיבל במהירות את היוזמה במפגשים השונים, וכאשר הגיעו חיזוקים נאלצו הקונפדרציות לסגת בכמה אזורים. עם זאת, ככל שהיום התקדם, הקונפדרציות אכן הצליחו לעצור את המתקפה הפדרלית ובראג חש שצד שלו במצב טוב יותר וגרם נזק משמעותי לכוחות האיחוד.

בראג תכנן לפתוח במתקפה חדשה על החיילים הפדרליים עם עלות השחר ב -20 בספטמבר, אך התמוטטות התקשורת פירושה כי מתקפת השחר לא יכולה להתרחש. הגעת החיזוקים גרמה לכך שהקונפדרציות עלו במספר רב של חיילי האיחוד, ורוזקרנס הבין כי אין ביכולתו לצאת למתקפה.

העיכוב בהתקפת הקונפדרציה אפשר לצבא האיחוד להתכונן טוב יותר לפעולה הצפויה, ובראג הצהיר מאוחר יותר כי עיכוב זה הוא הסיבה העיקרית שחייליו לא גרמו לתבוסה קשה לצבא האיחוד.

מכיוון שלצבא הקונפדרציה היה היתרון, לרוזקרנס לא הייתה ברירה אלא לרכז את הגנתו בתוך צ'טנוגה, הוא יעץ לצבאו המפוזר לסגת אל מול התקפות מתמשכות של הקונפדרציה. רוזקרנס הורה לאנשיו להתחיל בנסיגה כללית לצ'טנוגה, מה שמעיד על סיום קרב צ'יקאמאוגה וניצחון לקונפדרציה.

תוצאות ותוצאות

הנפגעים משני הצדדים בקרב היו גבוהים. לצבא הפדרלי היו 1,657 הרוגים קטלניים, 9,756 פצועים ועוד 4,757 נעדרים או נלקחו בשבי. בצד הקונפדרציה היו 2,312 הרוגים, 14,674 פצועים ו -1,464 נעדרים או נלקחו בשבי. מספר הנפגעים היה השני בגובהו במלחמת האזרחים כולה, וההרוגים בו עלו בגורסים בגטסבורג בלבד.

איטיות ההתקפה של בראג הפכה ניצחון טקטי לדרום לתבוסה אסטרטגית, מכיוון שכוחות פדרליים הורשו לברוח לצ'טנוגה. לאחר קרב צ'יקאמאוגה, בראג הטיל מצור על צ'טאנוגה, אך הוא היה מבוצר חזק והכוחות הפדרליים הצליחו לשמור על השליטה. למרות שלא הצליחו לקבל אספקה, הצליחו כוחות האיחוד להחזיק מעמד בצ'טנוגה עד שהרב האלוף יוליסס גרנט הגיע עם כוח הקלה ששבר את המצור על בראג בסוף נובמבר.


היסטוריה של המשמר הלאומי של ג'ורג'יה

בערב ה- 18 בספטמבר 1863 שלח המפקד הפדרלי, האלוף ויליאם רוזקרנס, את האלוף ג'ורג 'תומאס, מפקד החיל ה -14, צפונה לאורך דרך לאפייט. כוונתו הייתה להאריך את קו ההגנה שלו ולשמור על קו הנסיגה של הצבא הפדרלי לצפון לצ'טנוגה. בבוקר ה -19 בספטמבר, גברים של תומאס תפסו עמדה בשדות חוות קלי. [1] לאחר שקיבל דיווח מהאל"מ הפדרלי דניאל מקוק על חטיבת מורדים מבודדת שנלכדה בצד המערבי של הנהר, שיגר תומאס את הדיוויזיה השלישית של האלוף ג'ון ברנון כדי להתקדם ולפתח את המצב. ברנון, חייל צבא קריירה ותיק במלחמת מקסיקו אמריקה, שיגר את הפקודה להניע את הגברים. לאחר שהורידו קפה וארוחת בוקר מבושלת למחצה, החלו אנשי בראנון לזוז מזרחה כאשר חטיבת אל"מ ג'ון קרוקסטון עברה לכביש ברוטרטון ואל"מ פרדיננד ואן דרווה התכוונו בכביש בריד בריד.

פעולות פתיחה ב -19 בספטמבר 1863. מפה מאת האל ישפרסן, www.cwmaps.com.


הכוחות הקונפדרטיביים בהם נתקל מקוק היו פרשים של ג'ורג'יה הראשונה, שהטילו קווי התנגשות מדרום לג'יי ’s מיל, כ- ½ מייל ממערב לגשר ריד ו#8217. לאחר שכבר קיבל הוראות לסגת, עזב מקוק את השדה לגאורגים לפני שדיווח על ממצאיו לתומאס. לפיכך, עד שחטיבות תומאס ’ נסעו מזרחה בחיפוש אחר חטיבת הקונפדרציה המבודדת, הוכנו הגאורגים לפי סדר התמודדות מעבר לריד בריד ריד ומוכנים לקבל את מתקפשי ואן דרווה. לנוע מזרחה דרך היער רק רבע קילומטר מדרום לג'ורג'יה הראשונה, קו ההתמודדות של קרוקסטון, המורכב מעשרת אינדיאנה העשירית, נתקלו בכוחות פרשים של בריג '. האלוף נתן בדפורד פורסט. כששלח שליחים להודיע ​​לברנון על קשר מול חזיתו, החל קרוקסטון לתמרן את גדודי החי"ר שלו לקו, תהליך קשה בשטח מיוער. בינתיים, פורסט הורה לפרשים שלו לרדת מהאחיזה ולהחזיק את הקרקע בזמן שזומנה תמיכת חי"ר.

קבלת אחת ההודעות של פורסט, האלוף ויליאם טי ווקר, המפקד על חיל המילואים של הקונפדרציה הורה לעמיתו הגאורגי, אל"מ קלאודיוס ווילסון, למהר עם חטיבתו לקול מגע. ווקר, בדומה לברנון, היה חייל צבא קריירה ותיק במלחמת מקסיקו, וכמו ברנון, בקרוב יהיו לו שתי חטיבות לכיוון סביבת מיל ג'יי ו#8217 בתור חטיבת הטקסס של בריג'ה. האלוף מתיו אקטור נפל מאחורי וילסון.

פרשת הקונפדרציה החזיקה מספיק זמן בווילסון כדי לפרוס את הגדודים שלו כדי לאיים על קרוקסטון. גדודי וילסון ו -8217, הג'ורג'יה ה -25, ה -29 וה -30 עם מטוסי הגדוד של גדוד ג'ורג'יה והרביעי הרביעי של לואיזיאנה לחצו על קו Croxton שנטה, אך לא נשבר. [2] במהלך השעתיים וחצי הקרובות, החטיבות יישאבו למאבק ההולך וגדל בג'יי אנד#8217 מיל.

בלבול וחיזוק

הפעולה הבהילה הן את רוזקרנס והן את יריבו הקונפדרציה, הגנרל ברקסטון בראג. תכנית הלחימה של בראג קראו ל -25,000 איש לתקוף קווי פדרלי לאורך כביש לאפייט, דרומית לדרום מיל ג'יי. הנוכחות הבלתי צפויה של תומאס מצפון איימה על האגף הימני של בראג. בינתיים הורה רוזקרנס את תומאס לתפקידי הגנה, רק כדי שהכפוף שלו יערוך דיוויזיה עם אויב בעל כוח לא ידוע.

לפני שהשיק במתקפת כביש לאפייט, בראג נחוש בדעתו לאבטח את האגף שלו בקרבת מיל ג'יי אנד#8217. הוא שלח את חיל המילואים שלו וחמש בריגדות של האלוף בן צ'ת'אם ואגף 8217. רוזקרנס העביר בינתיים את האוגדות מהחיל ה -20 וה -21 צפונה כדי לחזק את תומאס. גם המפקדים הפדרליים וגם הקונפדרציה שיגרו יחידות ללא התייחסות לשרשרת הפיקוד, התמוטטות פיקוד ושליטה שתחריף עוד יותר על ידי השטח וחוסר הראות.

פעולות בשעות אחר הצהריים של ה -19 בספטמבר 1863. מפה של האל ישפרסן, www.cwmaps.com.


הלחימה זזה דרומה

7,000 קונפדרציות של צ'יטאם נקלעו למחלקות הפדרליות זמן קצר אחר הצהריים, בסביבת חוות ברוק. [3] לאחר שביצע את צ'יטאם, בראג שיגר דיוויזיה שלישית בפיקודו של האלוף א.פ סטיוארט והורה לו לעבור לקול התותחים. [4] סטיוארט הגיע מדרום לקווי צ'יטאם ’ זמן קצר לפני השעה 14:00. בזמן לייצב את קו הקונפדרציה המקרטעת. עברו עם סטיוארט היו מחליפים 4 של ג'ורג'יה וחי"ר 37 של ג'ורג'יה. [5] הגאורגים הצליחו לעקור את המגנים הפדרליים העקשנים של האלוף במיל 'ואן קליב ו#8217s מעמדותיהם בכביש לאפייט. לאחר שלקח כמות אדירה לא מעט, היו לסוארט לא מספיק גברים כדי לשמור על מעמדו ונאלץ לסגת ממזרח לכביש לאפייט. [6]

הגאורגים נכנסים לתעלת המוות

בריג '. האלוף הנס כריסטיאן האג. NPS

בכוונתו למצוא את אגף האויב, נפגש רוזקרנס עם בריג 'בשם. הגנרל ג'פרסון דייוויס, והורה לו להעביר את האוגדה שלו על פני שדה ויניארד, הרבה דרומית לכוחות המאורסים. בציפייה למצוא את האגף השמאלי של הקונפדרציה, דייוויס נתקל במקום זאת בגוף הראשי של בראג הממתין לכוח תקיפה-25,000 איש. בשעתיים וחצי הקרובות הקרב הפראי ביותר של הקרב יתערבל סביב שדה ויניארד עד שהקו הפדרלי יתמוטט בשעה 16:30. והצפוניים נשלחו זורמים חזרה על דרך לאפייט. בניסיון לגייס את הבריגדה השלישית שלו, אל"מ האנס כריסטיאן האג יליד נורווגיה רכב על קו החזית של אנשיו כשהזהיר אותם בדוגמה אישית של אומץ לב. כשהוא מסתובב עם סוסו, הכה נפגע מכדור שחורר את בטנו. הוא נרתם מהפצע אך שמר על האוכף ונשאר עם אנשיו. [7]

במרדף אחר הכוחות הפדרליים הנמלטים, הגאורגים מבריג '. האלוף הנרי בנינג שפך מטח אחר מטח אל גבם של החיילים הפדרליים הנסוגים. סמ"ר וור הוטון מג'ורג'יה השנייה נזכר בפעולה:

עמדנו שם … ירינו בהם … זו הייתה שחיטה איומה. , שאנשיו היו חמושים בשבעה רובים שחוזרים על עצמם. בני הזוג הגאורגים נחתכו לרסיסים. מתוך 1,200 גיאורגים 490 הפכו לנפגעים. גם הפדרלים סבלו. בין הנופלים היה האג שימות מפצעי פצעו בבית חולים שדה למחרת בבוקר. [9]

אנדרטה לחיל הרגלים השני של ג'ורג'יה בצ'יקאמאוגה. צילום: אלוף וויליאם קארוויי


עד השעה 18:00, הקרבות הסתיימו בעיקר בשדה ויניארד, שם התמודדו 15 חטיבות. לאחר כמעט 12 שעות של לחימה רציפה הלחימה הסתיימה, למעט תקיפת לילה נדירה שיזמה האוגדה של האלוף פטריק קליבורן מעבר לשדה ווינפרי. הגברים משני הצבאות התמקמו ללילה חסר מנוחה. למרות הטמפרטורות שצנחו מתחת להקפיא, נאסר על חיילים משני הצבאות להתחיל מדורות בגלל קרבת כוחות האויב.

עם הגעתו של סגן אלוף ג'יימס לונגסטריט לשדה, בראג ארגן מחדש את צבאו לשני אגפים. לונגסטריט קיבל פיקוד על האגף השמאלי בעוד האלוף לאונידאס פולק פיקד על הימין. תוכנית הקרב של בראג ’ נותרה ללא שינוי: תוקף והסיע את הצבא הפדרלי דרומה, הרחק מקו הנסיגה שלו לצ'טנוגה.

בצד הנגדי של כביש לאפייט, רוזקרנס, לאחר שהלך ללא שינה, סקר את קוויו במטרה לתמוך בקווי תומאס ’ צפונה. רוזקרנס יסכים לחזק את תומאס – החלטה שתהיה לה השלכות הרות גורל ביום השני לקרב.

אנדרטה לאל"מ פייטון קוליק בצ'יקאמאוגה.
צילום: אלוף וויליאם קארוויי
קורות חיים, הצפון הפדרלי בסכנה

אף על פי שבראג התכוון לתקוף עם עלות השחר, התקפת הקונפדרציה לא יצאה לדרך עד השעה 9:30 בבוקר, כאשר החיל של סגן אלוף ד.ה היל פגע בתומאס. אף על פי שהדפו חלק מהקווים שלהם בדם בדם, שתי בריגדות של חיל היל הצליחו להפוך את תומאס ושמאלו לאגף שמאל. הקונפדרציות נסעו דרומה בכביש לאפייט לשדה קלי ואיימו על כל העמדה הפדרלית. רוזקרנס, שחש את האיום, הסיט כוחות מכיוון דרום ובשעה 11:30 נאלצה היל לחזור, אך לא לפני בריג '. האלוף ג'יימס דשלר, מפקד חטיבה באוגדת האלוף פטריק קלבורן, נהרג, נפגע בחזהו מפגז ארטילרי. [10] לנוע בתמיכה בגבעה, אל"מ פייטון קולקוויט, מפקד חטיבת גיסט ו#8217 של ג'ורג'יאנים ודרום קרולינינים נפצע אנושות. קוליק, פיקד בעבר על גדוד הרגלים החמישי של ג'ורג'יה. [11]

תקיפת סגן אלוף לונגסטריט. מפה מאת Hal Jespersen, www.cwmaps.com.


ההצלחה של היל ’ הדאיגה את רוזקרנס, שהחל להסיט כוחות נוספים צפונה. במהלך הפריסה מחדש, הפדרלי חשף פער בכל התחום. בדיוק כשהפער נפתח, לונגסטריט פתחה במתקפה לתוך הפער. האוגדות של דייוויס ואלוף פיליפ שרידן נמחצו על ידי 12,000 קונפדרציות מתנפחות.

בריג '. הגנרל W. H Lytle
פיקד על הבריגדה הראשונה של שרידן ומס '8217 היה תא"ל. האלוף וויליאם לייטל, אוהיואן, לייטל היה משורר מפורסם לפני המלחמה והיה פופולרי בצפון ובדרום. בלחיצת חטיבה של אלבמים, היה לייטל רכוב ומכוון את תנועת חייליו כאשר נפגע מאחור בכדור מוסקט. הוא נשאר באוכף וממשיך להוציא פקודות עד שנפגע בראשו כשהשפריץ דם על מדי קצין צוות. אנשי Lytle ’ ניסו להרחיק אותו מהעימות, אך הוא ביקש להשאיר אותו במגרש שבו פג תוקפו. [12] קדימה, חיילי הקונפדרציה זיהו קדימה את לייטל ויצרו שומר סביב גופו. החדשות התפשטו בין הדרגות האפורות. כיום, תא"ל הקונפדרציה. האלוף פטון אנדרסון, המום מאבל, עמד מול לייטל. אנדרסון וליטל היו חברים טובים לפני מלחמת האזרחים האמריקאית. הם נפרדו בידידות בצ'רלסטון בשנת 1860 והבטיחו ששום דבר לא יפריע לידידות שלהם. אנדרסון בכה והסיר את טבעת הנישואין של Lytle ’ ואבטח שערה כדי לשלוח הביתה לאלמנתו. [13]

כשהתבוסה התדרדרה במהירות לשגרה, רוזקרנס, הרמטכ"ל שלו ונשיא העתיד, ג'יימס גארפילד, ושלושה מפקדי החיל הודחו מהשדה. שליש מהצבא הפדרלי חדל להתקיים ככוח לוחם. אלמלא העמדה הנחושה של אנשי אלוף תומאס וג'מנז בגבעת סנודגרס, ייתכן שכל הצבא הפדרלי נהרס לפרטי פרטים. תומאס החזיק מספיק זמן כדי לשמר את הצבא הפדרלי לפני שנסע לרוסוויל לצפון. אף על פי כן, מאות חיילים פדרליים נלכדו בידי הקונפדרציה המסתערת.

מעמדו הנואש של האלוף ג'ורג 'תומאס. מפה מאת Hal Jespersen, www.cwmaps.com.


בבוקר ה -21 בספטמבר התעוררו הקונפדרציות לגלות כי הצבא הפדרלי החמק. רוזקרנס יקים מחדש את הבסיס שלו בצ'אטאנוגה אך כהונתו כמפקד צבא הסתיימה. תוך קצת יותר משבוע יוחלף רוזקרנס בגנרל מערבי נאבק בשם יוליסס גרנט.

למרות שמבחינה טכנית הוא היה המנצח, בראג נכשל ביעדו להשמיד את רוזקרנס. הוא ימשיך לריב עם מפקדיו הכפופים עד לנובמבר, כאשר יאתגר את הצבא הפדרלי על השליטה בצ'טנוגה.

יותר מ -34,000 מתוך 125,000 החיילים שעסקו בצ'יקאמאוגה הפכו לנפגעים. אבל ד.ה היל, שנזכר בקרבות שנים לאחר מכן, הבחין כי נפגעו האמיתי של צ'יקאמאוגה הוא תקווה.

נראה לי שהאילן של החייל הדרומי מעולם לא נראה אחרי צ'יקאמאוגה המקף המבריק שהבדיל אותו נעלם לנצח. הוא נלחם באומץ עד הסוף, אבל אחרי צ'יקאמאוגה, עם תחושת הייאוש, וללא התלהבות התקווה. הניצחון העקר הזה וחתם את גורלה של הקונפדרציה הדרומית. ” [14]

[1] פאוול, דיוויד א 'ודוד א' פרידריכס. מפות צ'יקאמאוגה: אטלס של קמפיין צ'יקאמאוגה, כולל מבצעי טוללהומה, 22 ביוני - 23 בספטמבר 1863. ניו יורק: סבאס ביטי, 2009. 48


חשבון קרב צ'יקאמאוגה

בתא העץ האפלולי של האלמנה גלן התפשטה המפה הצבאית. קציני האיגוד המודאגים של צבא קומברלנד הצטופפו כאשר האלוף וויליאם ס. רוזקרנס, מפקדם המשוגע, ביקש הערכת מצב מול חייליו בליל ה -19 בספטמבר 1863. יום ראשון בבוקר בהחלט יביא עמו חידוש הלחימה הפראית שהתערבלה לאורך גדות נחל צ'יקאמאוגה רוב היום.

צבא האיחוד היה קשה לאורך קו קרב מורחב, אך סירב לפרוץ בלחץ של תקיפות חוזרות ונשנות מצד צבא הקונפדרציה של גנרל ברקסטון בראג בטנסי. חיל ה -14 של האלוף ג'ורג 'ה.תומס נשא בעול של כמה מהקרבות העזים ביותר. עצם עייף מעבודת יומו, התיישב תומס על כיסא ונמנם. כנהוג, רוזקרנס בתורו ביקש מכל קצין את עצתו לגבי הקרב שיבוא. בכל פעם ששמו הוזכר, תומס התעורר מספיק זמן לומר 'הייתי מחזק את השמאל', לפני שנרדם.

אף על פי שהצבא של רוזקרנס היה בעל דם, הקו שלו עדיין לא נשבר, וההחלטה התקבלה לחדש את הקרב ב -20 על אותה קרקע שהכוחות כבשו כעת. תומאס יחוזק ויואשם בהחזקת שמאל, שחצתה את כביש LaFayette, החוליה החיונית לצ'טנוגה החשובה מבחינה אסטרטגית, 10 קילומטרים צפונה. חיל העשרים של האלוף אלכסנדר מק'וק יסגור מימין תומאס, בעוד שחיל XXI של תומאס קריטנדן יוחזק במילואים. במהלך הלילה, צלצול הצירים סיפר להמתין לקונפדרציות שאויבם מחזק נואשות את עמדותיו.

צבא קומברלנד נלחם באומץ, והיתה סיבה לאופטימיות בקרב מפקדי האיחוד. מאז שיצא ממגורי החורף, רוזקרנס תמרן בצורה מבריקה את בראג ואת צבאו מטנסי וטפס את צ'אטאנוגה, כמעט מבלי לירות ירייה. אולם ברגע ההצלחה העילאי שלו, רוזקרנס עשה שגיאה אחת: הוא טעה בנסיגה המסודרת של בראג בנסיגה ראשונה וחילק בפזיזות את כוחו לשלוש אגפים. כאשר כוחות נפרדים אלה נעו בעיוורון במעברי הרים אל הכפר הצפוני של ג'ורג'יה במרדף אחר אויב "מוכה", כל אחד מהם היה רחוק מכדי לתת תמיכה לאחרים במקרה של מתקפת אויב. כשהכוחות הפדרליים התפשטו על חזית ברוחב 40 קילומטרים בשטח לא מוכר, בראג עצר את כוחותיו בלפייט, גאוריי, 25 קילומטרים דרומית לצ'טנוגה.

בראג הבין את גודל ההזדמנות שלו להתמודד עם כל אגף של צבא האיחוד בפירוט ולזכות בניצחון מהמם של הקונפדרציה. הוא הורה לפקודיו לבצע התקפות על היחידות הפדרליות הפזורות, אך הן היו איטיות - אפילו לא שיתופיות - בתגובה. היחסים בין בראג לסגניו הלכו והידרדרו קשות לאחר נסיגות מפוקפקות מפריוויל, קוריאה ומורפריסבורו, החיל ומפקדי האוגדות של טן בראג הרגישו כמעט בפני גבר שהוא בזבז ניצחונות על ידי התנהלות לא נכונה שלו בחיילים. The lack of cooperation in the higher echelons of Bragg’s army contributed greatly to the squandering of a chance for one of the most lopsided victories of the war.

In the nick of time, and with substantial help from his enemy, Rosecrans collected his troops in the vicinity of Lee and Gordon’s Mill along the banks of a sluggish little stream the Cherokee Indians had named ‘Chickamauga’ after the savage tribe that had lived there many years earlier. Now, two great armies would prove once again that ‘River of Death’ was an accurate translation. In the vicious but indecisive fighting of September 19, both Rosecrans and Bragg committed more and more troops to a struggle which began as little more than a skirmish near one of the crude bridges that crossed the creek. Though little was accomplished the first day, the stage was set for a second day of reckoning.

The importance of the war in the West was not lost on the Confederate high command. Already three brigades of the Army of Northern Virginia, under Maj. Gen. John Bell Hood, had arrived by rail to reinforce Bragg. Lieutenant General James Longstreet, Robert E. Lee’s ‘Old Warhorse’ and second in command, was due at any time with the balance of his I Corps. These veteran troops would give Bragg an advantage few Confederate commanders would know during the war–numerically superiority. As the Virginia troops arrived, Bragg’s army swelled to 67,000 men, outnumbering the Federals by 10,000.

While Rosecrans convened his council of war at the Widow Glenn’s, Longstreet was searching for the elusive Bragg. Bragg unaccountably had failed to send a guide to meet him, and after a two-hour wait, Longstreet struck out with his staff toward the sound of gunfire.

As they groped in the darkness, Longstreet and his companions were met with the challenge. ‘Who comes there?’ ‘Friends,’ they responded quickly. When the soldier was asked to what unit he belonged, he replied with numbers for his brigade and division. Since Confederate soldiers used their commanders’ names to designate their outfits, Longstreet knew he had stumbled into a Federal picket. In a voice loud enough for the sentry to hear, the general said calmly, ‘Let us ride down a little and find a better crossing.’ The Union soldier fired, but the group made good its escape.

When Longstreet finally reached the safety of the Confederate lines, he found Bragg asleep in an ambulance. The overall commander was awakened, and the two men spent an hour discussing the plan for the following day. Bragg’s strategy would continue to be what he hoped to achieve on the 19th. He intended to turn the Union left, placing his army between Rosecrans and Chattanooga by cutting the LaFayette Road. Then, the Confederates would drive the Army of the Cumberland into the natural trap of McLemore’s Cove and destroy it, a piece at a time.

Bragg now divided his force into two wings, the left commanded by Longstreet and the right by Lt. Gen. Leonidas Polk, the ‘fighting bishop’ of the Confederacy. Polk would command the divisions of John C. Breckinridge, who had serves as vice president of the United States under President James Buchanan, and Patrick Cleburne, a hard-fighting Irishman. Also under Polk were the divisions of Benjamin Franklin Cheatham, States Rights Gist and St. John R. Liddell. Breckinridge and Cleburne were under the direct supervision of another lieutenant general, D.H. Hill. Longstreet was given the divisions of Evander Law and Joseph Kershaw of Hood’s corps, A.P. Stewart and William Preston of Simon Bolivar Buckner’s corps, and the divisions of Bushrod Johnson and Thomas Hindman.

Breckinridge and Cleburne were to begin the battle with a assault on Thomas at the first light. The attack was to proceed along the line, with each unit going into action following the one on its right. Bragg’s order subordinating Hill to Polk precipitated some costly confusion among Southern commanders as the time for the planned attack came and went. Somehow, Hill had been lost in the shuffle and never received the order to attack. Bragg found Polk calmly reading a newspaper and waiting for his breakfast two miles behind the lines. Polk had simply assumed that Bragg himself would inform Hill of the battle plan.

When the Confederate tide finally surged forward at 9:45 a.m., Thomas was ready with the divisions of Absalom Baird, Richard Johnson, John Palmer and John Reynolds. Breckinridge’s three brigades hit the extreme left of the Union line, two of them advancing smartly all the way to the LaFayette Road before running into reinforcements under Brig. Gen. John Beatty, whose 42nd and 88th Indiana regiments steadied the Federal line momentarily. A redoubled Rebel effort forced the 42nd back onto the 88th, and several Union regiments were obliged to shift their fire 180 degrees to meet the thrust of enemy troops in their rear. Fresh Federal soldiers appeared and finally pushed Breckinridge back.

Cleburne’s troops followed Breckinridge’s assault and suffered a similar fate. The hard-pressed Rebels pulled back 400 yards to the relative safety of a protecting hill. As he inspected the ammunition supply of his men before ordering them forward again, one of Cleburne’s ablest brigadiers, James Deshler, was killed by an exploding shell that ripped his heart from his chest. Seeking shelter in a grove of tall pines, the Confederates traded round for round but could not carry the breastworks.

Thomas’ hastily constructed breastworks had proven to be of tremendous value, but several of the Union regiments suffered casualties of 30 percent or higher. The brigades of Colonel Joseph Dodge, Brig. Gen. John H. King, Colonel Benjamin Scribner and Brig. Gen. John C. Starkweather had held the extreme left of the Union line since the day before and had been engaged for over an hour when Cleburne’s attacks gained their full fury. For all their seeming futility, the Confederate assaults against Rosecrans’ left did have one positive result. Thomas’ urgent pleas for assistance were causing Rosecrans to thin his right in order to reinforce the left through the thick, confusing tangle of forest.

At the height of the fighting on the left, one of Thomas’ aides, Captain Sanford Kellogg, was heading to Rosecrans with another of Thomas/ almost constant requests for additional troops. Kellogg noticed what appeared to be wide gap between the divisions of Brig. Gen. Thomas J. Wood on the right and John Reynolds on the left. In actuality, the heavily wooded area between Reynolds and Wood was occupied by Brig. Gen. John Brannan’s division. When Kellogg rode by, Brannan’s force was simply obscured by late-summer foliage.

When Kellogg informed Rosecrans of the phantom gap, the latter reacted accordingly. In his haste to avoid what might be catastrophe for his army, Rosecrans did not confirm the existence of the gap but, instead, issued what might have been the single most disastrous order of the Civil War. ‘Headquarters Department of Cumberland, September 20th–10:45 a.m.,’ the communiqué read. ‘Brigadier-General Wood, Commanding Division: The general commanding directs that you close up on Reynolds as fast as possible and support him.’

Earlier that morning, Wood had received a severe public tongue-lashing from Rosecrans for not moving his troops fast enough. ‘What is the meaning of this, sir? You have disobeyed my specific orders,’ Rosecrans had shouted. ‘By your damnable negligence you are endangering the safety of the entire army, and, by God, I will not tolerate it! Move your division at once as I have instructed, or the consequences will not be pleasant for yourself.’

With Rosecrans’ stinging rebuke still echoing in his ears, Wood was not about to be accused of moving too slowly again, even though this new order confused him. Wood knew there was no gap in the Union line. Brannan had been on his left all along. To comply with the commanding general’s order, Wood was required to pull his two brigades out of line, march around Brannan’s rear, and effect a junction with Reynolds’ right. In carrying out this maneuver, Wood created a gap where none had existed.

Simultaneously, Maj. Gen. Phil Sheridan’s men were ordered out of line on Wood’s right and sent to bolster the threatened left wing, and Brig. Gen. Jefferson C. Davis’ division was ordered into the line to fill the quarter-mile hole vacated by Wood. Almost three full divisions of the Federal right wing were in motion at the same time, in the face of a heavily concentrated enemy.

Now, completely by chance, in one of those incredible situations on which turn the fortunes of men and nations, Longstreet unleashed a 23,000-man sledgehammer attack directed right at the place where Wood had been moments earlier.

At 11:30 a.m., the gray-clad legion sallied forth from the forest across LaFayette Road into the fields surrounding the little log cabin of the Brotherton family. Almost immediately it came under fire from Brannan’s men, still posted in the woods across the road. Brannan checked Stewart in his front and poured an unsettling fire into the right flank of the advancing Confederate column. Davis’ Federals, arriving from the other side, hit the Rebels on their left while his artillery began tearing holes in the ranks of the attackers.

Johnson soon realized that the heavy resistance was coming from the flanks and the firing of scattered batteries. His front was virtually clear of opposition, and he smartly ordered his troops forward at the double-quick. As he emerged from the treeline that marked Wood’s former position, Johnson saw Davis’ troops rushing forward to his left, while two of Sheridan’s brigades were on their way north towards Thomas. On Johnson’s right, Wood’s two brigades were still in the act of closing on Reynolds.

While Johnson wheeled to the right to take Wood’s trailing brigade and Brannan from behind, Hindman bowled into Davis and Sheridan, throwing them back into confusion. When Brannan gave way, Brig. Gen. H.P. Van Cleve’s division was left exposed and joined the flight from the field. In a flash of gray lightning, the entire Union right disintegrated.

The onrushing Confederates were driving a wedge far into the Federal rear. They crossed the Glenn-Kelly Road just behind the Brotherton field, rushed through heavy stands of timber, and burst onto the open ground of the cultivated fields of the Dyer farm. One Confederate regiment overran a troublesome Union battery that had been firing from the Dyer peach orchard, capturing all nine of its guns.

Johnson paused to survey the progress of the attack. Everywhere, it seemed, Union soldiers were on the run, fleeing in panic over the countryside and down the Dry Valley Road toward McFarland’s Gap, the only available avenue to reach the safety of Chattanooga. ‘The scene now presented was unspeakably grand,’ the amazed general recalled.

The brave but often reckless Hood caught up with Johnson at the Dyer farm and urged him forward. ‘Go ahead and keep ahead of everything,’ Hood shouted, his left arm still in a sling from a wound received 10 weeks earlier at Gettysburg. Moments later, Hood was hit again. This time, a Minie bullet shattered his right leg. He fell from his horse and into the waiting arms of members of his old Texas Brigade, who carried him to a field hospital, where the leg was amputated. Meanwhile, Longstreet was ecstatic as his troops swept the men in blue before them. ‘They have fought their last man, and he is running,’ he exclaimed.

Only two Federal units offered resistance of greater than company strength once the rout was on. Intrepid Colonel John T. Wilder and his brigade of mounted infantry assailed Hindman’s exposed flank and drove Brig. Gen. Arthur Manigault’s brigade back nearly a mile from the area of the breakthrough. Wilder’s stouthearted troopers from Indiana and Illinois were able to delay a force many times their size by employing the Spencer repeating rifle.

Sheridan’s only remaining brigade, under Brig. Gen. William Lytle, a well-known author and poet, was in the vicinity of the Widow Glenn house when Hindman’s Confederates began streaming through the woods. A commander much admired by his troops, Lytle was famous for his prewar poem, ‘Antony and Cleopatra,’ which was popular in the sentimental society of the day and familiar to soldiers on both sides.

Lytle found his brigade found his brigade almost completely surrounded by Rebels. With the prospect of a successful withdrawal slim, he gallantly ordered his men to charge. He told those near him that if they had to die, they would ‘die in their tracks with their harness on.’ As he led his troops forward, he shouted: ‘If I must die, I will die as a gentleman. All right, men, we can die but once. This is the time and place. Let us charge.’ Lytle was shot in the spine during the advance but managed to stay on his horse. Then, he was struck almost simultaneously by three bullets, one of which hit him in the face. As the doomed counterattack collapsed around him, the steadfast Lytle died.

Assistant Secretary of War Charles Dana was with the Army of Cumberland at Chickamauga to continue a series of reports to Washington on the progress of the Western war. Exhausted by the rapid succession of events the prior day, Dana had found a restful place that fateful morning and settled down in the grass to sleep. When Bushrod Johnson’s soldiers came crashing trough the Union line, he was suddenly wide awake. ‘I was awakened by the most infernal noise I ever heard,’ he remembered. ‘I sat up on the grass and the first thing I saw was General Rosecrans crossing himself–he was a very devout Catholic. ‘Hello!’ I said to myself, ‘if the general is crossing himself, we are in a desperate situation.”

Just then Rosecrans rode up and offered Dana some advice. ‘If you care to live any longer,’ the general said, ‘get away from here.’ The whistling of bullets grew steadily closer, and Dana now looked upon a terrible sight. ‘I had no sooner collected my thoughts and looked around toward the front, where all this din came from, than I saw our lines break and melt way like leaves before the wind.’ He spurred his horse toward Chattanooga, where he telegraphed the news of the disaster to Washington that night.

With time, the Confederate onslaught gained momentum, sweeping before it not only the Federal rank and file but also Rosecrans himself and two of his corps commanders, Crittenden and McCook. After negotiating the snarl of men, animals and equipment choking the Dry Valley Road, Rosecrans and his chief of staff, Brig. Gen. and future president James A. Garfield, stopped for a moment. Off in the distance, the sounds of battle were barely audible. Rosecrans and Garfield put their ears to the ground but were still unable to satisfy themselves as to the fate of Thomas and the left wing of the Union army.

Originally, Rosecrans had decided to go to Thomas personally and ordered Garfield to Chattanooga to prepare the city’s defenses. Garfield disagreed. He felt that Rosecrans should supervise the placement of Chattanooga’s defenders, while the chief of staff would find out what happened to Thomas. Rosecrans assented and started toward Chattanooga while Garfield moved in the direction of the battlefield. By the time he reached his destination, Rosecrans was distraught. He was unable to walk without assistance and sat with his head in his hands.

Had he known the overall situation, Rosecrans might have been in a better state of mind–if only slightly. Thomas, to the great good fortune of the Union cause, was far from finished. Those troops which had not fled the field had gathered on the slope of a heavily wooded spur that shot eastward from Missionary Ridge. From this strategic location, named Snodgrass Hill after a local family, Thomas might protect both the bulk of the army withdrawing through the ridge at McFarland’s Gap and the original positions of the Union left–if only his patchwork line could hold.

An assortment of Federal troops, from individuals to brigade strength, came together for a last stand. Virtually all command organization was gone, but the weary soldiers fell into line hurriedly to meet an advancing foe flush with victory. The Rebels drew up around the new defensive position, and a momentary lull settled over the field.

Their goal clearly before them, the emboldened Confederates then rose in unison and assailed their enemy with renewed vigor. They pressed to within feet of the Union positions, only to be thrown back again and again, leaving scores of dead and wounded on the ground behind them.

With three of Longstreet’s divisions pressing him nearly to the breaking point, Thomas noticed a cloud of dust and a large body of troops moving toward him. Was it friend or foe?

When the advancing column neared, Thomas had his answer. It was Maj. Gen. Gordon Granger with two brigades of the Union army’s reserve corps under Brig. Gen. James Steedman. These fresh but untried troops brought not only fire support but badly needed ammunition to the defenders of Snodgrass Hill, who had resorted to picking the cartridge boxes of the dead and wounded. For two days, Granger had guarded the Rossville Road north of the battlefield. By Sunday afternoon, he was itching to get into the fight. Finally, when he could stand it no longer, he bellowed, ‘I am going to Thomas, orders or no orders.’

At one point, the marauding Rebels actually seized the crest of Snodgrass Hill, planting their battle flag upon it. But thanks to numerous instances of individual heroism, the stubborn Yankees heaved them back. No single act of bravery was more spectacular than that of Steedman himself, who grabbed the regimental colors of a unit breaking for the rear and shouted: ‘Go back boys, go back. but the flag can’t go with you!’

As daylight began to fade, Thomas rode to the left to supervise the withdrawal of his remaining forces from the field, leaving Granger in command on Snodgrass Hill. Longstreet had committed Preston’s division in an all-out final attempt to carry the position, and the movement toward McFarland’s Gap began while Preston’s assaults were in progress. The protectors of Snodgrass Hill were out of ammunition again, and Granger’s order to fix bayonets and charge flashed along the lines of the 21st and 89th Ohio and the 22nd Michigan, the last three regiments left there. The desperate charge accomplished little save a few extra minutes for the rest of the army. While the last 563 Union soldiers on the hill were rounded up by Preston’s Confederates, the long night march to Chattanooga began for those fortunate enough to escape. By Longstreet’s own estimate, he had ordered 25 separate assaults against Thomas before meeting with success.

The tenacity of the defense of Horseshoe Ridge bought the Army of the Cumberland precious time. It also contributed to Bragg’s unwillingness to believe his forces had won a great victory and might follow it up by smashing into the demoralized Federals at daybreak. Not even the lusty cheers of his soldiers all along the line were enough to convince their commander. Bragg was preoccupied with the staggering loss of 17,804 casualties, 2,389 of them killed, 13,412 wounded and 2,003 missing or taken prisoner. The Union army, after suffering 16,179 casualties, 1,656 dead, 9,749 wounded and 4,774 missing or captured, retired behind Chattanooga’s defenses without further molestation.

History has been less than kind to Bragg, not without cause. True enough, over a quarter of his effective force was lost at Chickamauga. Nevertheless, at no other time in four years of fighting was there a greater opportunity to follow up a stunning battlefield triumph with the pursuit of such a beaten foe. Had Bragg attacked and destroyed Rosecrans on September 21, there would have been little to stop an advance all the way to the Ohio River. Bragg, however, was true to form. As at Perryville and Murfreesboro before, he quickly allowed victory to become hollow.

Rosecrans, on the other hand, had seen one mistaken order wreck his military reputation and almost destroy his army. His nearly flawless campaign of the spring and summer had ended with the Army of the Cumberland holed up in Chattanooga and the enemy tightening the noose by occupying the high ground of Lookout Mountain and Missionary Ridge. Lincoln lost faith in ‘old Rosey’s’ ability to command, saying he appeared’stunned and confused, like a duck hit on the head.’

Chickamauga, the costliest two-day battle of the entire war, proved a spawning ground of lost Confederate opportunity. While Bragg laid siege to Chattanooga with an army inadequate to do the job, Maj. Gen. Ulysses S. Grant, the hero of Vicksburg, was given overall command in the West and set about changing the state of affairs. Reinforcements poured in from east and west. During the November campaign to raise the siege, the Army of the Cumberland evened the score with the rebels in an epic charge up Missionary Ridge. And when Union soldiers next set foot on the battlefield of Chickamauga, they were on their way to Atlanta.

This article was written by Mike Haskew and originally appeared in America’s Civil War מגזין. For more great articles be sure to subscribe to America’s Civil War magazine today!


156th Anniversary of the Battle of Chickamauga Living History & Youth Programs

Living historian presentations provide a unique opportunity for visitors and volunteers to experience the Battle of Chickamauga. During the weekends of September 14-15 and September 21-22, the park will host several living history organizations conducting programs on the experiences of various groups of soldiers who participated in the Battle of Chickamauga. In addition, during the weekend of September 14-15, the park will host special hands on programs designed for young people.

Living history programs this year will feature mounted soldiers in addition to artillery programs.

Living History Programs

“Bite the Bullet”: Myths & Realities of Civil War Medicine
11 am, 1 pm, and 2:30 pm (Friday, September 13, and Saturday, September 14)
Location: Snodgrass Cabin (Tour Stop 8)

During the Battle of Chickamauga, the Union Army turned George Snodgrass’s farm into a hospital. Join local historian Dr. Anthony Hodges to learn about how surgeons, doctors, and stewards waged their own battle to keep men alive.

Lightning Strikes at Chickamauga: Wilder’s Brigade
10 am, Noon, 2 pm, and 4 pm (Saturday, September 14) & 10 am, Noon, and 2 pm (Sunday, September 15)
Locations: Saturday, September 14 - Wilder Brigade Monument (Tour Stop 6). Sunday, September 15 - along Glenn-Viniard Road. Look for the Special Program signs

Colonel John Wilder’s “Lightning Brigade” were some of the most elite troops to take the field at Chickamauga. Armed with the latest in weapons technology, the deadly Spencer repeating rifle, they commanded the south end of the battlefield throughout the engagement. Programs will feature mounted living historians and Spencer rifle demonstrations.

Artillery Demonstrations
10:30 am, 11:30 am, 1:30 pm, 2:30 pm, 3:30 pm (Saturday September 14, and Sunday, September 15)
Location: Chickamauga Battlefield Visitor Center

At the Battle of Chickamauga, the technology of the past at times clashed with the technology of the future. While Colonel John Wilder’s men entered the battlefield with modern repeating rifles, many soldiers fought with cannon - technology that had gone largely unchanged for hundreds of years. Learn about the role artillery played at the Battle of Chickamauga with these firing demonstrations.

The Veterans Return to Chickamauga
10:30 am, 11:30 am, 1:30 pm, 2:30 pm, 3:30 pm (Saturday September 21) and
10:30 am, 11:30 am, and 1:30 pm (Sunday, September 22)
Location: Battleline Road near the King Monument

In 1889, veterans from both armies returned to Chickamauga Battlefield for a reunion that ultimately led to the creation of Chickamauga and Chattanooga National Military Park. This weekend, living historians will stage their own reunion and portray Civil War veterans and their efforts to create the park.

Youth Programs

Hands on History
Ongoing programs throughout the day (Saturday, September 14, and
Sunday, September 15)
Location: Chickamauga Battlefield Visitor Center

On Saturday September 14, and on Sunday September 15, meet a park ranger for a series of hands-on activities for young people to earn a unique Junior Ranger badge available during the battle anniversary.


Chickamauga

This is the fourth portion of E.B. Quiner’s history of the 15th Wisconsin, which fought in the Federal (Union) Army during the American Civil War (1861-1865). This portion covers the time period of May, 1863, through September, 1863. Information within brackets [ ] has been added to the original text by the webmaster to help modern readers understand what Mr. Quiner rightfully assumed mid-19th century readers would automatically know. Alternative spellings of 15th soldiers’ names have also been added within brackets by the webmaster, using spelling from the 15th’s official muster rolls. Finally, hot links have been added that will take you to on-line transcriptions of official documents and soldiers’ letters, and to profiles of soldiers, which contain additional information about the 15th or its soldiers. Enjoy!

Source: Quiner, E. B., The Military History of Wisconsin: Civil and Military Patriotism of the State, in the War for the Union. Chicago, Illinois: Clarke & Company, Publishers, 1866. Chapter XXIII, pages 622-625.
[Change of Command]

“On the 1st of May, the regiment was transferred to the Third Brigade, of which Colonel [Hans C.] Heg had been placed in permanent command, by General Rosecrans. Adjutant Henry Hauff was appointed Assistant Adjutant General, Captain Albert Skofstadt, Inspector, and Lieutenant O. R. [Ole Rasmussen] Dahl, Topographical Engineer.

The death of Lieutenant Colonel [David] McKee created a vacancy, and Major Ole C. Johnson was appointed Lieutenant Colonel, and Captain George Wilson, Major. Colonel Heg being in command of the brigade, the command of the regiment devolved on Lieutenant Colonel Johnson.

The Fifteenth, with Heg’s brigade, accompanied the movement of General Rosecrans’ forces, against General Bragg, at Tullahoma, leaving the neighborhood of Murfreesboro on the 24th of June, Heg’s brigade being detailed as the rear guard of the Twentieth Corps, under General McCook.

We have before described this march of the army, and nothing occurred of much historical importance, in which the Fifteenth was engaged. After driving Bragg out of Tennessee, General Davis’ division went into camp at Winchester, Tenn., on the 3d of July.
[First to Cross the Tennessee River]

On the 17th of August, the onward march was commenced, and the division crossed the Cumberland Mountains, to Stevenson, Ala. [Alabama], where they remained until [August] the 28th, when they led the advance of Rosecrans’ army against the enemy, in the Chickamauga campaign. Proceeding by a circuitous route, the brigade reached the Tennessee River near Caperton’s Ferry, in the neighborhood of Bridgeport, where they constructed a pontoon bridge, and the Fifteenth Wisconsin was the first regiment to cross into the enemy’s country, south of the Tennessee River.

With the rest of McCook’s corps, the division of General Davis proceeded up Wills’ Valley, to Winston’s Gap, from whence it was recalled, when General Rosecrans concentrated his troops prior to the battle of Chickamauga. General McCook’s command joined General [George] Thomas’ forces on the 18th of September, the night proceeding the great battle of Chickamauga.
[Battle of Chickamauga, Georgia]

On the morning of the 19th of September, General Davis’ division was ordered to march at daylight, but it was 8 o’clock before they got in motion. The engagement began on the extreme left, about 10 o’clock, and the cannon firing increased as they advanced. About noon they passed General Rosecrans’ headquarters, at the widow Glenn’s house, and were soon after seat forward at a double quick, and thrown into line of battle, to fill a gap which existed in the lines at that place, and of which the rebels were attempting to take advantage, by throwing in a force, and thus cut the army in twain. Heg’s brigade was formed in two lines, the Thirty-fifth Illinois on the left, the Eighth Kansas in the centre, and the Fifteenth Wisconsin on the right. The Twenty-fifth Illinois was in the second line, as a reserve. Advancing in this manner, the enemy skirmishers were driven in, and a heavy fire was received from his main line. The brigade continued to advance, however, until the Eighth Kansas began to waver and fall back. Being unsupported on the right, and the regiment on the left thus faltering, compelled the Fifteenth also to fall back, which it did, fighting, carrying off most of its wounded. Here Captain [John M.] Johnson, of Company A, was killed. Being reinforced, they regained the lost ground. Colonel Heg was conspicuously active, and labored with the utmost bravery to make up by personal valor, what he lacked in numbers. The forces in this part of the field were, however, compelled to yield to superior numbers, and fell back across an open field. The regiment was stationed in reserve a few moments, when the front line was driven back. The regiment was lying down as the Thirty-fifth Illinois passed over them, intending to form in the rear of the Fifteenth, but did not, and passed through a column of reinforcements, which were just coming up. The reinforcements, supposing the Thirty-fifth to be the last Union regiment in their front, mistook the Fifteenth for a rebel regiment, and opened fire, while the enemy began a heavy fire on the other side. Being thus placed under the galling fire of both friend and foe, the regiment was compelled to break, and each man looked out for himself. The regiment was no more together that day as an organization, but the men attached themselves temporarily to the commands they first encountered, and stayed with them till night. Another advance was made, and the lost ground occupied until near sundown, when Lieutenant Colonel Johnson proceeded to gather his scattered regiment. About this time, Colonel Heg was wounded by a shot in the bowels, which proved fatal next day. Captain [John M.] Johnson, of Company A, and Captain [Henry] Hauff, of Company E, were killed Major [George] Wilson and Captain Captain [Augustus] Gasman were severely wounded, Captain [Hans] Hanson, of Company C, mortally wounded, and Second Lieutenant C. S. Tanberg [Christian E. Tandberg], of Company D, was also wounded.

The remnant of the Fifteenth was aroused at 3 o’clock next morning, and put in a commanding position near the Chattanooga road, to the right and somewhat to the rear of the rest of the army. About 10 o’clock the skirmishers became engaged on the left, and the battle soon raged with great fury on that part of the field. [General] Sheridan’s and [General] Davis’ divisions were soon ordered forward to occupy the extreme right of the line. Davis’ division consisted of the Second Brigade, Colonel Carlin, and the Third, (late Heg’s) now commanded by Colonel Martin, of the Eighth Kansas. Carlin’s brigade occupied the frontline, his left joining General Wood’s right, with the Third Brigade in his rear as support. We have elsewhere related the great blunder at Chickamauga, whereby General Wood’s division was withdrawn, and the divisions of Sheridan and Davis were allowed to be outflanked and slaughtered. A recapitulation here is therefore unnecessary. After General Wood’s departure, Colonel Heg’s brigade was ordered to fill the gap, with about 600 fighting men. The Third Brigade had hardly time to get into line, before the rebels attacked them. Protected by a slight barricade of logs and rails, they were warmly received, and repulsed with great slaughter. A second charge was also bravely repulsed, soon after which, the right and left flanks were turned, Sheridan’s division not having come up on the right of Carlin and a large gap still existed in the position vacated by General Wood. Holding out to the last, in hopes reinforcements would come, the regiment, when almost surrounded, broke, the last to leave their position, and many were captured, among them, Lieutenant Colonel [Ole C.] Johnson. [To read the personal account of the battle by Lieutenant Colonel Johnson, click HERE]

An effort was made to gather the scattered men near the Chattanooga road, but it proved a failure, and the retreat was continued a mile south of the road, where a good position was obtained, and here men were gathered from the division, and from most of the regiments of the corps, who had got separated from their commands. The whole force was consolidated, and the position held until 5 o’clock in the afternoon, when they were ordered three or four miles further to the rear, where they camped for the night. Here the fragments of the regiment were gathered. The day before, their [the 15th’s] aggregate [strength] was 176 [officers and enlisted men], it was now reduced to 75.

The killed and wounded [at Chickamauga], as officially reported, were:

KILLED OR DIED OF WOUNDS — Field Officer — Colonel Hans Heg. Company A — Captain J. M. Johnson, Second Lieutenant Oliver Thompson. Company B — Privates John Johnson and Gunder Olson. Company C — Captain Hans Hanson, Private John Simondson [John Simonsen]. Company D — Private Halvor Halvorson [Halvor Halvorsen]. Company E — Captain Henry Hauff. Company H — Private Knute Bjornson [Knud Bjornson]. Company K — Corporal Ole M. Dorvnass [Ole N. Damness] — 11 [total].

WOUNDED — Field Officer — Major George Wilson, severely. Company A — Sergeant Amand Geterson [Omund Petersen], Privates Christian M. Johnson, Amund Olson and Hubbard Hammock. Company B — Sergeant A. G. Urnaes [Anders J. Urness], Privates Nils Anderson, Osten Knudson, Hans Lageson, Jacob Jacobson and John Inglestad. Company C — Sergeants Christian Hyer [Christian Heyer] and John Lansworth, Corporal James Overson [James Oversen], Privates Peter Anderson (Sr.), Torstun Hendrickson [Torsten Hendricksen], Basmus Jensen [Rasmus Jensen], Hans C. Sorenson [Hans C. Sorensen] and Carl Sobjornson [Carl Torbjornsen]. Company D — Second Lieutenant C. E. Tanberg [Christian E. Tandberg], Sergeant Ole M. Bendixen [Ole M. Bendixon], Privates Thomas Thompson and Anders Amundson. Company E — Privates John H. Stokke [Johannes H. Stokke], Anson Kjellevig [Anund Kjellesvig] and Nils Hanson [Nils Hansen]. Company F — Sergeant Ole B. Johnson [taken prisoner], Privates Ole W. Vigen [Ole K. Vigen] and Torkeld Togerson [Torkild Torgersen]. Company H — Corporal Nels J. Eide, Privates Ole L. Hangnoes [Ole S. Haugness] and Sam. Samson [Sams Sampson]. Company I — Captain August Gasman, at the time, commanding Company D. Company K — Sergeants Ellend Erickson [Lieutenant Ellend Errickson] and Lars A. Larson, Privates Haagen Geterson [Haagen Pederson], Ole Olson [Ole Aslison?], and Ole Johnson [Oemund Johnson]. — 37 [total].

Forty-eight were missing, mostly taken prisoners. [To review a list detailing the names and fate of the 15th’s casualties (killed, wounded, and Missing), click HERE]

All the field officers being disabled, Captain [Mons] Grinager took command of the regiment. [To read the 15th’s official after action report written by Captain Grinager, click HERE] Soon after breakfast, on the 21st, companies G and I, which had been stationed at Island No. 10 since June 11th, 1862, joined the regiment. They numbered eighty men – more than all the other companies put together. [To read the 3rd Brigade official after action report by Colonel Martin, click HERE.]

Rail breastworks were thrown up, but the enemy made no attack, and the brigade was ordered, at 10 P. M., to proceed to Chattanooga, where they arrived about daybreak, and commenced throwing up breastworks. Here the regiment, with the whole army, suffered severely for fuel, provisions and clothing, there being only a single line of communications over the Cumberland Mountains, to Stevenson, 180 miles, which was continually interrupted by the rebel cavalry. Captain [John] Gordon, of Company G, joined the regiment on the 28th of September, and being senior Captain, took command.” [To read the official Chickamauga report of General Davis, the 15th’s Division Commander, click HERE.]

[To read excerpts from letters, diaries, and interviews of 15th soldiers about their experiences during the May through September, 1863, time period, click HERE]


Battle of Chickamauga - History

Map titled “Draft of battle, 19th-20th Sept” drawn by George C. Lusk, with labels added (click image to enlarge). MCHS archival document.

The map above was drawn by George Campbell Lusk. The title, “Draft of battle, 19th-20th Sept,” and the reference to Gordon Granger’s Reserve Corps in Rossville indicate it is a map of the Battle of Chickamauga.

The battle took place September 18-20, 1863, in northwestern Georgia. The Union force of 58,000 troops (the Army of the Cumberland, led by Major General William Rosecrans, and Major General Gordon Granger’s Reserve Corps) fought 66,000 soldiers of the Confederate Army of Tennessee, led by General Braxton Bragg. Seven of every 25 men on the battlefield were killed or physically wounded. Only the Battle of Gettysburg incurred more casualties than the Battle of Chickamauga during the Civil War.

Chickamauga was one of several battles over the city of Chattanooga. Earlier in the month, Rosecrans had succeeded in forcing Bragg out of the city. Bragg wanted to take it back and destroy Rosecrans’s army. The forces clashed at Chickamauga Creek. After three days the Confederates earned a victory by forcing the Union troops to retreat from the battlefield. But Rosecrans’s army survived and retained control of Chattanooga.

It isn’t known when George Lusk drew this map. He served as Captain of Company K, 10th Illinois Volunteer Infantry. The soldiers of the 10th were part of Major General Granger’s Reserve Corps, but they were stationed at the Union supply base in Bridgeport, Alabama, during the Battle of Chickamauga. Lusk’s map includes Bridgeport, although it is actually about 40 miles downriver from the battleground.

Private Joel Waters of Company K wrote to his brother about Captain Lusk:

“I have got a very good captain he passes me out [i.e. gives me written permission to leave camp] every day if I want to go but I never get tight [i.e. drunk] and always come back when he tells me to. Some of the Captains is hard on their men and punish them for most any little offense.”

(Written December 15, 1861, from Camp Morgan, Mound City, Illinois. From Correspondence of Joel E. Waters, p. 10-12.)

Lusk was a 37-year-old veteran of the Mexican War, married with two children, when he joined the Union cause. He was born in Edwardsville, Illinois. Lusk fulfilled his three-year term of service in August of 1864 but was unable to resign until October due to the responsibilities of command. (Click here to read a transcription of Lusk’s resignation letter.) He returned to Edwardsville where he and his wife Mary had a third child. Lusk worked as a United States revenue agent and then as a policeman and police magistrate. He died in 1892 and is buried in Lusk Cemetery in Edwardsville.

Ideas for Teachers (or anyone who wants to take a deeper dive into the map)

Some relevant essential questions for students to explore:

  • What events happened during the Civil War and what impact did they have?
  • What impact did military leadership have on the conduct of the war?

Possible classroom activities:

  • Re-draw George Lusk’s map to scale and compare it to Lusk’s version.
  • Compare George Lusk’s map of the Battle of Chickamauga to maps of the battle found in history books and discuss the differences.
  • Read John Waters’s letters from September and October of 1863 (p. 33-37) describing his experiences in Company K before and after the battle and discuss how they provide context for the map.

Sources for this article include United States federal decennial census records and the following additional sources:


Battle of Chickamauga - History

The Chickamauga Campaign

Battle Description A brief, fairly detailed, description of the battle itself, with map of the 2nd day action.
Battle of Chickamauga Another good battle description with a Union slant. Taken from "The Army Of The Cumberland" By Henry M. Cist, Brevet Brigadier-General U. S. V.
The Chickamauga Campaign A very good description of the campaign, with a Southern slant, taken from the Georgia volume of the Confederate Military History.
Chickamauga With Longstreet Chickamauga as seen by James Longstreet as described in his book, "From Manassas to Appomattox."
Gordon on Chickamauga From " Reminiscences Of The Civil War" By John B. Gordon, Maj. Gen., CSA
D.H. Hill at Chickamauga Article taken from Battles and Leaders of The Civil War.
From The Official Records
Union Order of Battle Presents the Organization of the Army of the Cumberland
Confederate Order of Battle Presents the Organization of the Army of Tennessee
Summary of Principal Events This lists the principal events of the campaign from Aug. 16 - Sept. 22, 1863

Official Reports (After Action)


צפו בסרטון: פרק 17 - פיינל פור - דו קרב ראשון. צמפיונסניק 3 עונת המונדיאל - ניקלודיאון (יולי 2022).


הערות:

  1. Faron

    כמומחה, אני יכול לסייע.

  2. Radcliff

    זה בכלל לא ניגש אליי.



לרשום הודעה