מהלך ההיסטוריה

הויכוח הגדול

הויכוח הגדול

בשנת 1976 דיבר ג'ים (ג'יימס) קאלגהאן במכללת רוסקין ביחס לאופן שבו המכללה אפשרה לאנשים מרקע פחות מיוחסים לפתח את יכולתם האקדמית, מה שבאופן תיאורטי היה מאפשר לאנשים אלה סיכוי טוב יותר להתקדם ברמה המקצועית. נאומו ידוע לעיתים בשם 'הדיון הגדול' שכן הוא נגע בסוגיות כמו גישה של מעמד הפועלים להשכלה גבוהה וערך של מכללות כמו זו של רוסקין.

"רוסקין הצדיק את קיומה שוב ושוב. הסטודנטים שלך מהווים גלריה גאה ואני שמח לראות כאן היום אחר הצהריים כמה מהתלמידים לשעבר שלך התפקידים כיום בתפקידים חשובים. הם כוללים אנשי אקדמיה מובילים, ראשי מדינות מדינות חבר העמים, מנהיגי תנועת האיגודים המקצועיים וחיי התעשייה וחברי הפרלמנט. ואכן, 11 מחברי העבודה בפרלמנט הנוכחי בוגרים את רוסקין וחמישה מהם הם בממשלה או שכיהנו בה, כולל חבר הנוכחי בקבינט, אריק ורלי, שר התעשייה.

בקרב המכללות הבוגרות יש לרסקין היסטוריה ארוכה ומכובדת של קשר הדוק עם תנועת האיגודים המקצועיים. אני שמח מאוד לראות שהאיגודים המקצועיים מיוצגים כאן כל כך חזק מכיוון שאתה מעורב במתן קורסים מיוחדים לפקידי האיגודים המקצועיים ואני מקווה שהשותפות הזו תמשיך לפרוח ולשגשג.

עבודתו של בכיר באיגוד המקצועי הופכת למכבידה יותר ויותר, מכיוון שהוא צריך לשלוט בהמשך לחקיקה חדשה בנושא בריאות ובטיחות בעבודה, הגנה על תעסוקה ושינוי תעשייתי. זה מטיל חובות על איגודים מקצועיים אשר ניתן לעמוד רק בתכנית מורחבת מאוד של חינוך והבנה. סטנדרטים גבוהים מאי פעם נדרשים בתחום האיגוד המקצועי, וכפי שאציין מעט אחר כך, נדרשים גם סטנדרטים גבוהים יותר בעבר בתחום החינוך הכללי. לא די לומר שסטנדרטים בתחום זה לא ירדו או לא ירדו. עם המורכבות הגוברת של החיים המודרניים איננו יכולים להסתפק בשמירה על הסטנדרטים הקיימים, קל וחומר לראות ירידה כלשהי. עלינו לכוון למשהו טוב יותר.

אני רוצה לחלוק כבוד לבילי יוז על עבודתו ברוסקין וגם על תרומתו הרחבה יותר לחינוך כיו"ר סוכנות המשאבים למורשת מבוגרים. זה היה קמפיין מצליח להפליא שעבורו האשראי צריך להגיע למספר ארגונים, כולל ה- BBC. זה פרשנות על הצורך כי 55,000 סטודנטים קיבלו השנה שכר לימוד עם זרם קבוע של סטודנטים שעדיין מתקדמים. אולי המדהים ביותר היה ש 40,000 מורים מרצון הגיעו לעבודה, לעיתים קרובות על בסיס אישי, עם תלמיד יחיד. כשאני שומע, כמוני בכל כך הרבה תחומים שונים, את התגובות הנדיבות הללו לצורך האנושי, אני נשאר אופטימיסט מאושר לגבי ארצנו. זו דוגמא בולטת ביותר לכך שניתן יהיה לרתום את רצונם הטוב, האנרגיה וההתמדה של מספר גדול של אנשים פרטיים לשירותם של חבריהם כאשר מתברר הצורך וההזדמנות.

היו אדוות עניין אחת או שתיים בעולם החינוכי לקראת ביקור זה. אני מקווה שהפרסום יעשה לרוסקין קצת טוב ואני לא חושב שזה יזיק לעולם החינוך. אני חייב להודות לכל מי שהפעילו אותי בעצות: חלקם מועילים ואחרים אמרו לי פחות בנימוס להרחיק את הדשא, לצפות בשפה שלי ושהם יבחנו את נאומי בזהירות שניתנה בדרך כלל על ידי צופי הונג קונג לסין סצינה. זה כמעט כאילו חלק מהאנשים היו רוצים שהנושא ותכליתו של החינוך לא יתמקדו בו בפומבי: וגם אין לאפשר לידיים גסות לגעת בזה.

אני לא מאמין שזו תגובה נחשבת. תנועת העבודה תמיד הוקירה את החינוך: חינוך חינם, חינוך מקיף, חינוך מבוגרים. חינוך לכל החיים. אין פסול בכך שאינם חינוכיים, אפילו ראש ממשלה, מדברים על זה שוב. לכל אחד מותר לשים את המשוט שלו כיצד להתגבר על הבעיות הכלכליות שלנו, כיצד ליישם את מאזן התשלומים, כיצד להבטיח יצוא נוסף וכן הלאה וכן הלאה. מאוד חשוב גם. אבל אני מעז לומר שלא חשוב לטווח הרחוק כמו להכין את הדורות הבאים לחיים. RH Tawney, שממנו הוצאתי הרבה מחשבותיי לפני שנים, כתב שההקצאה של ילדינו היא היקרה ביותר במשאבי הטבע של הקהילה הזו. אז אני לא מהסס לדון כיצד יש לטפח את ההלוואות הללו.

תוכנית 76 של Labour תרמה לאחרונה תרומה חשובה משלה והיא מכילה מספר הצהרות חשובות שאני בהחלט מסכימה איתן. הרשה לי לענות על השאלה 'מה אנו רוצים מחינוך ילדינו והצעירים?' עם דבריו של טאווני פעם נוספת. הוא אמר: "מה שהורה חכם היה מייחל לילדיהם, אז המדינה חייבת לאחל לכל ילדיה."

אני מניח שאיש אינו טוען לזכויות בלעדיות בתחום זה. האינטרס הציבורי הוא חזק ולגיטימי ויהיה מרוצה. אנו מוציאים 6 מיליארד ליש"ט בשנה על חינוך, כך שיהיה דיון. אבל שיהיה רציונלי. אם הכל יצטמצם לביטויים כמו 'חופש חינוך' לעומת שליטת מדינה, לא נגיע לשום מקום. אני חוזר ואומר שלהורים, מורים, גופים מלומדים ומקצועיים, נציגי ההשכלה הגבוהה ושני צידי התעשייה, יחד עם הממשלה, כולם תפקיד חשוב בגיבוש וביטוי מטרת ההשכלה והסטנדרטים הדרושים לנו.

במהלך מסעיי ברחבי הארץ בחודשים האחרונים קיימתי דיונים רבים המראים דאגה לעניינים אלה.

ראשית, אני אגיד, כדי שלא תהיה אי הבנה, שהתרשמתי מאוד בבתי הספר בהם ביקרתי מהתלהבות ומסירות של מקצוע ההוראה, ממגוון הקורסים המוצעים בבתי הספר המקיפים שלנו, במיוחד בבתי הספר אומנויות ומלאכות כמו גם נושאים אחרים ועל ידי ערנותם וקביעותם של רבים מתלמידיה. ברור שהחיים בבית הספר מלאים ויצירתיים בהרבה מכפי שהיו לפני שנים רבות. ברצוני גם להודות לילדים שהיו נחמדים מספיק לכתוב לי אחרי שביקרתי בבתי הספר שלהם: ומכתבים כתובים היטב שהם היו. אני מכיר בכך שמורים תופסים מקום מיוחד בדיונים הללו בגלל תחושת המקצועיות האמיתית שלהם וייעודם לגבי עבודתם. אבל אני מודאג במסעותיי למצוא תלונות מהתעשייה שלמגויסות חדשות מבתי הספר אין לפעמים את הכלים הבסיסיים לבצע את העבודה הנדרשת.

דאגתי לגלות שרבים מהתלמידים הטובים ביותר שהוכשרו שסיימו את רמות ההשכלה הגבוהה יותר באוניברסיטה או בתחום הפוליטכני, אינם רוצים להצטרף לתעשייה. העדפותיהם הן להישאר בחיים האקדמיים או למצוא את דרכם לשירות המדינה. נראה שיש צורך בהטיה יותר טכנולוגית בהוראת המדעים שתוביל ליישומים מעשיים בתעשייה ולא לעבר לימודים אקדמיים. לחלופין, אם ניקח דוגמאות אחרות, מדוע חלק גדול כל כך מהבנות נוטשות את המדע לפני שעזבו את בית הספר? ואז יש את הדאגה לגבי הסטנדרטים של ספרותם של תלמידי בתי הספר. האם אין מקרה לבחינה מקצועית של המתמטיקה הדרושה לתעשייה ברמות שונות? עד כמה חסרים אלה הם תוצאה של שיתוף פעולה לא מספיק בין בתי ספר לתעשייה? ואכן, כמה מהביקורת על כישורים וגישות בסיסיות נובעת מחסרונות התעשייה ולא בגלל מערכת החינוך? מדוע 30,000 משרות פנויות לסטודנטים למדעים והנדסה באוניברסיטאות ובפוליטכניקה שלנו לא נלקחו בשנה שעברה בזמן שהקורסים למדעי הרוח היו מלאים?

בהיבט אחר, ישנו את חוסר הנוחות שחשים ההורים ואחרים ביחס לשיטות ההוראה החדשות הבלתי פורמליות שנראות כמניבות תוצאות מצוינות כאשר הם נמצאים בידיים מוסמכות היטב אך מפוקפקים הרבה יותר כאשר הם אינם. נראה שהם מתקבלים בצורה הטובה ביותר במקום שקיימים קישורים חזקים בין הורים למורים. אין מעט רע במגוון ובמגוון הקורסים שלנו. אך האם יש מספיק יסודיות ועומק באלה הנדרשים לאחר החיים כדי להתפרנס?

אלה נושאים ראויים לדיון ודיון. וזה צריך להיות ויכוח רציונאלי על בסיס העובדות. דברי אינם קריאת הבהרה לדעות קדומות של נייר שחור. כולנו מכירים את אלה הטוענים כי הם מגנים על אמות מידה אך בפועל הם פשוט מבקשים להגן על זכויות יתר ואי שוויון ישנים.

אין בכוונתי להיתקף בבעיות כמו האם צריכה להיות תכנית לימודים בסיסית עם סטנדרטים אוניברסליים - אם כי אני נוטה לחשוב שצריכה להיות - וגם לא על נושאים אחרים עליהם יש דעה מקצועית חלוקה כמו העמדה ותפקיד הפיקוח. שירלי וויליאמס, מזכירת המדינה החדשה מוסמכת היטב לדאוג לנושאים הללו ולדבר בשלטון. מה שאני אומר זה שבמקום שיש חשש ציבורי לגיטימי, זה יהיה לטובתם של כל העוסקים בתחום החינוך אם הדאגות הללו ישודרו וייווצרו חסרונות או יוכרעו פחדים.

למבקרים הייתי אומר שעלינו לשאת איתנו את מקצוע ההוראה. יש להם את המומחיות והגישה המקצועית. למורים הייתי אומר שעליך לספק את ההורים והתעשייה שמה שאתה עושה עונה על הדרישות שלהם וצרכי ​​ילדינו. שכן אם הציבור לא ישתכנע אז המקצוע יניח לעצמו צרות בעתיד.

המטרות של החינוך שלנו, החל מהפעוטון ועד חינוך מבוגרים, ברורות מספיק. הם אמורים לצייד את הילדים כמיטב יכולתם למקום מלא חיים, בונה, בחברה, וגם להתאים אותם לביצוע עבודה. לא האחד או השני אלא שניהם. במשך שנים רבות המבטא היה פשוט להתאים קבוצה כביכול נחותה של ילדים עם מספיק למידה כדי להתפרנס במפעל. העבודה תקפה גישה זו בעקביות, במשך 60 או 70 שנה ולאורך ילדותי. כיום קיימת הכרה רחבה בצורך לדאוג לאישיותו של הילד כדי לאפשר לו לפרוח במלוא דרכו.

האיזון היה שגוי בעבר. יש לנו אחריות כעת לראות שאנחנו לא טועים שוב בכיוון השני. אין סגולה לייצר חברי חברה המותאמים היטב מבחינה חברתית שאינם מובטלים מכיוון שאין להם כישורים. הם גם לא צריכים להיות רובוטים יעילים מבחינה טכנית. שתי המטרות הבסיסיות של החינוך דורשות אותם כלים חיוניים. אלה אוריינות בסיסית, שמות בסיסית, הבנה כיצד לחיות ולעבוד יחד, כבוד לאחרים, כבוד לפרט. משמעות הדבר היא דרישת ידע בסיסי, כישורים ויכולות חשיבה. המשמעות היא פיתוח מחשבות תורניות תוססות ותאבון לידע נוסף שיימשך כל החיים. המשמעות היא להפחית ככל האפשר את החסרונות שעלולים להיפגע כתוצאה ממצב ביתי ירוד או מגבלה פיזית או נפשית. האם אנו מכוונים לכיוון הנכון בעניינים אלה?

אני לא מצטרף למי שמצייר תמונה מאורעת של דעיכה חינוכית מכיוון שאני לא מאמין שזה נכון בדרך כלל, למרות שיש דוגמאות שמעוררות דאגה. אני מעלה שאלה נוספת. זה זה. בעולם של ימינו, דרושים סטנדרטים גבוהים יותר מהנדרש אתמול ויש פשוט פחות משרות לאנשים ללא מיומנות. לכן אנו דורשים יותר מבתי הספר שלנו מאשר סבא וסבתא שלנו.

הייתה הזרקה מאסיבית של משאבים לחינוך, בעיקר כדי לעמוד במספרים מוגברים ובחלקם כדי להעלות סטנדרטים. אך בנסיבות הנוכחיות לא יכול להיות ציפייה מועטה להעמדת המשאבים להגדלת המשך, בכל מקרה לעת עתה. אני חושש שמי שהתשובה היחידה לבעיות הללו היא לקרוא לעוד כסף תתאכזב. אבל זה בטח לא יכול להיות סוף העניין. יש אתגר לכולנו בימים אלה, ואתגר בחינוך הוא לבחון את סדרי העדיפויות שלו ולהבטיח יעילות גבוהה ככל האפשר על ידי שימוש מיומן במשאבים הקיימים.

הרשה לי לחזור על כמה מהתחומים שצריכים לימודים מכיוון שהם מעוררים דאגה. ישנן השיטות והיעדים של ההוראה הבלתי פורמלית, המקרה החזק של מה שמכונה 'תכנית הליבה' של הידע הבסיסי; בשלב הבא, מהי הדרך הנכונה לפקח על השימוש במשאבים כדי לשמור על סטנדרט לאומי של ביצועים; יש את תפקיד הפיקוח ביחס לתקנים הלאומיים; ויש צורך לשפר את היחסים בין התעשייה לחינוך.

בעיה נוספת היא מערכת הבדיקה - נושא שנוי במחלוקת. מועצת בתי הספר הגיעה למסקנות לגבי עתידה לאחר מחשבה רבה, אך לא יהיה זה נכון להכניס שינוי כה חשוב עד שיהיה דיון ציבורי נוסף. אולי הם עדיין לא הצליחו. מזכירת המדינה החדשה, שירלי וויליאמס, מתכוונת לבחון שוב את מערכת הבחינות, במיוחד ביחס לסטודנטים פחות אקדמיים השוהים בבית הספר מעבר לגיל 16. מספר מהנושאים הללו נלקחו על ידי פרד מולי וכעת הם יהיו ואחריו שירלי וויליאמס.

אנו צופים בקרוב את דוח ועדת טיילור על ממשלתם וניהול בתי הספר באנגליה ובוויילס שיכולים להפגיש בין רשות מקומית, הורים ותלמידים, מורים ותעשייה מקרוב יותר. מזכירת המדינה עוקבת כעת כיצד למשוך צעירים מוכשרים לנושאי הנדסה ומדע; האם ישנן דרכים יעילות יותר לשימוש במשאבים שיש לנו לטובת צעירים בגילאי 16 עד 19 והאם הסבה מקצועית יכולה לעזור ליצור גשר בין הכשרת מורים לאבטלה, במיוחד כדי לעזור במקצועות בהם יש מחסור .

התארתי דאגות ושאלתי שאלות על כך היום. הוויכוח שחיפשתי התחיל להתעופף עוד לפני שהספקתי לומר דבר. כעת אני מבקש מכל העוסקים בתגובה חיובית ולא בהגנה. זה יהיה יתרון למקצוע ההוראה לקבל הבנה ותמיכה ציבורית רחבה במה שהם עושים. ויש מקום להבנה רבה יותר בקרב אלה שאינם מודאגים באופן ישיר מאופי העבודה שכבר נעשה.

הדאגה המסורתית של כל תנועת העבודה היא לחינוך ילדינו והצעירים שעליהם עתיד המדינה צריך להיות תלוי. ברוסקין ראוי שאהיה גאה לאשש את הדאגה הזו. זו תהיה בגידה בדאגה הזו אם לא הייתי מפנה בעיות לתשומת ליבך ומעמידה בפניך ספציפית כמה מהאתגרים העומדים בפנינו וחלק מהתגובות הדרושות ממערכת החינוך שלנו. אני סמוך ובטוח שנעשה זאת, כיוון שאני בטוח שהבניין החדש שעתיד לקום כאן ישכן ויגן על האידיאלים והחזון של מקימי מכללת רוסקין כך שעתידכם יהיה מובחן כמו העבר וההווה שלכם. "

באדיבות לי בראיינט, מנהל הטופס השישי, בית הספר לאנגלו-אירופי, אינגטסטון, אסקס